מציאות ב"שחור ולבן"

מאת ליאור בירגר

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי, יותר מתמיד, יוצאת להגנתם של הפליטים ומבקשי המקלט האפריקאים המתגוררים בדרום תל אביב. בשיחות עם חברים ובעיקר עם חברות, אני מסבירה ש"הם לא כולם כאלה". אני מספרת על ההכרות האישית, על הפנים והשמות, על הדברים שעברו בדרך, על החלומות והתקוות, על אלה שמוצאים את עצמם פה בישראל מחוסרי כל, ועל אלה שנאבקים לקיים אורח חיים "נורמטיבי". אני מנסה לשים את מקרי הפשיעה החריגים שממלאים את כותרות העיתונים- בתוך קונטקסט חברתי רחב יותר.

אני מדברת בעיקר עם נשים, ששואלות אם אני לא מפחדת להסתובב באזור התחנה המרכזית בימים אלה. ימים שבהם פרסום על מקרה אונס רודף פרסום קודם. ימים שבהם ההתלהמות התקשורתית חוגגת. היא עובדת היטב, לצערי, וזו רק דוגמא שמוכיחה זאת. אני תוהה למה אני לא מנהלת איתן, עם חברותיי, שכנותיי וקרובות משפחתי המודאגות, את אותה שיחה על בני אדם באופן כללי. שהרי מקרי אונס מתרחשים לצערי הרב, כמו עבירות אחרות, בכל חברה מדי יום. כשנערים ישראלים ביצעו אונס קבוצתי מזעזע בבת כיתתם, לא הייתי צריכה לנהל שיחה מרגיעה עם נשים אחרות ולצאת להגנתם של בני נוער ישראלים באשר הם. לא הייתי צריכה לספר ש"אני מכירה דווקא כמה בני נוער. את יודעת, חלקם מגיעים מרקע קשה יותר וזה יכול לגרור אותם לאלימות ופשע, אבל בסך הכול אנשים, כמוני כמוך". לא זכור לי שמישהי שאלה אותי אם אני לא מפחדת להסתובב באזורי בילוי של בני נוער. והנה היום, כשהתקשורת מדווחת לנו על מקרים בהם מעורבים "זרים", הדברים נראים פתאום שחור ולבן. תרתי משמע.

אני לא באמת מיתממת. אני יודעת שאוכלוסייה זרה, בעלת תרבות שונה, ובמיוחד בעלת גוון עור כהה, מהווה איום. השונה, ולא משנה מי הוא, תמיד יותר מפחיד. אנחנו צריכים לשים את האצבע המאשימה על מישהו, כי אחרת קשה לשאת את החשש. אנחנו לא מסוגלים להכיל את המחשבה שבעצם לא בטוח בשום מקום בעיר הזו במאה אחוז, שלא לדבר על העולם כולו. נוח יותר לדעת שמה שמפחיד באמת, נמצא "שם", ב"דרום העיר", אצל ה"שחורים". ואם נמנע מלצעוד שם, ובמיוחד אם נצליח להרחיק אותם, אז יהיה פה בטוח.

אז זהו, שלא. התחושה שאם נרחיק את כל הפליטים אז יהיה פה בטוח היא אשליה. זו טעות בערך כמו לומר שאם נרחיק את כל הגברים אז יהיה פה בטוח. המצוקה שקיימת בשכונות דרום תל אביב היא אמיתית עם ובלי קשר למקרי האונס שפורסמו לאחרונה בתקשורת. שכונות הסובלות מהזנחה מזה שנים מתקשות, באופן טבעי, לקלוט אליהן אוכלוסיית פליטים ומבקשי מקלט שהנה מוחלשת ומחוסרת זכויות. הפתרון חייב להגיע בדמות מדיניות ממשלתית שתהיה הוגנת כלפי תושבי השכונות וכלפי הפליטים ומבקשי המקלט כאחד. אבל עד אז, ובמיוחד בימים בהם ההסתה כנגד זרים ניזונה מאמירותיהם של נבחרי ציבור ומפרסומים תקשורתיים, חשוב שניזהר משנאה, התלהמות ודעות קדומות. חשוב שלא ניתן לפחדים שלנו, מוצדקים ככל שיהיו, לסנוור את ענינו מלראות את התמונה הרחבה. אחוזי הפשיעה בקרב האוכלוסייה הזרה בעיר, אינם גבוהים יותר מאחוזי הפשיעה בקרב האוכלוסייה הישראלית כולה. וגם אם נדמה לנו אחרת, אנחנו מוכרחים לבדוק את העובדות.

ליאור בירגר היא עובדת סוציאלית בעמותת א.ס.ף

ההחלטה הכי אכזרית שלא שמעתם עליה

מאת: שרון ליבנה - פורסם לראשונה בJ14 אתר המחאה החברתית ב-13.3.2012 

בחודש הבא יחגוג הציבור היהודי בישראל את חג הפסח: כבכל שנה יספרו את סיפור יציאת מצרים, שאליה ירדו בני ישראל בגלל הרעב בארץ. ממש באותה עת יצא לפועל הגירוש של 700 פליטי דרום-סודן, רובם משפחות עם ילדים, אל ארץ שבה יהיו בסכנת רעב ומוות.

בתחילת פברואר הודיע משרד הפנים כי על פליטי דרום-סודן "לעזוב מרצון" לדרום-סודן עד סוף חודש מארס, ולא יינקטו נגדם צעדי אכיפה.

לאחר עשרות שנים של מלחמת אזרחים שבה מצאו את מותם כ-2.5 מיליון אזרחים, הכריזה דרום-סודן על עצמאות ביולי 2011. בעקבות כך חזרו מאות אלפי פליטים אל המדינה החדשה, ובלבם תקוות גדולות וגאווה.

גם בישראל שוהים פליטים שמוצאם מדרום-סודן, אם כי רובם לא ראו את ארצם זה עשרות שנים, וחלקם – בעיקר הילדים שבהם – אפילו לא נולדו בה. לקראת הכרזת העצמאות חזרו יותר מאלף מהם אל דרום-סודן, אלא שהם נתקלו שם במציאות קשה מנשוא: המדינה צעירה והענייה מתקשה להתמודד עם מאות אלפי הפליטים ששבו מחוסרי כול.

יש להבין כי  השיבה הזאת אינה בדיוק שיבה "הביתה" – לרובם הגדול אין שם לא בית ולא משפחה שיכולה לסייע להם. בהיעדר תשתיות ומקומות עבודה רובם נותרים חסרי כול ותלויים בארגוני סיוע בינ"ל.

באזורים שונים בדרום-סודן עדיין משתוללת האלימות: בין שמדובר בהתקפות של צבא סודן מצפון, ובין שבסכסוכים בין שבטים, שבהיעדר מנגנוני אכיפה מתנהלים כמעט בלי מפריע. בחודשים האחרונים נפגעו מהם אלפי בני אדם, רובם נשים וילדים.

בדרום-סודן אין גם מערכת בריאות: המלריה, הדיזנטריה ומחלות נוספות משתוללות, ומי שאין בידו כסף – ומדובר בסכומים גבוהים מאוד – עלול למות מהן. כך, אחד מכל שבעה ילדים בדרום סודן מת לפני גיל חמש.

בתקופה זו המצב ממשיך להידרדר, והאו"ם הכריז על משבר הומניטרי חריף והתריע כי בחודשים הקרובים צפויה כמחצית מהאוכלוסייה, 4.7 מיליון בני אדם, לסבול מרעב. תת-מזכ"ל האו"ם, ואלרי איימוס, הודיעה כי כל חזרה לדרום-סודן צריכה להיעשות באופן וולונטרי בלבד.

ובישראל? 700 פליטי דרום-סודן שנותרו כאן חרדים מאוד לגורלם ומספרים שאינם מצליחים לישון בלילה. רבים מהם כבר פוטרו מעבודתם בגלל הודעת משרד הפנים, ומתקשים לקיים את עצמם ואת ילדיהם. אף שהם מעוניינים לחזור בעתיד אל המדינה החדשה, הם יודעים כי כרגע חזרה כזאת תעמיד אותם בסכנת רעב ומוות. נציגי הקהילה פנו לנציבות האו"ם לפליטים בישראל כדי שתסייע בעניינם, אך עד כה נותרה ההחלטה על הגירוש על כנה.

מדובר באנשים שברחו לא פעם מאימת מלחמה, עינויים ורדיפות גזעניות, וחלקם איבדו את יקירהם. המשפחות החיות בישראל מתקשות לשרוד במציאות הישראלית וחיות בעוני קשה; אך לפחות כאן חייהם מוגנים, וילדיהן זוכים לרוב לא לסבול מרעב, לקבל טיפול רפואי בסיסי וללמוד בבית ספר. לאט לאט הם אוספים את השברים ומנסים לשקם את חייהם. אסור לנו לשלוח אותם עכשיו אל אזור הסכנה.

מעטים בציבור הישראלי יודעם על הגירוש המתוכנן, ועוד פחות מכך מבינים מה משמעותו. התקשורת כמעט ואינה מסקרת את הנושא, שהוא מאוד לא פופולרי במקומותינו. פרויקט ההסתה נגד הפליטים ממדינות אפריקה הצליח, והציבור הישראלי נע בין אדישות לאיבה כשמדברים על אותם אנשים החיים בינינו כשקופים, ללא מעמד וזכויות בסיסיות. שתיקה זו מאפשרת לממשלה לבצע את הגירוש הנתעב בלי שתישמע כמעט מחאה.

לחתימה על העצומה לביטול ההחלטה:  https://secure.avaaz.org/he/no_to_forced_return_to_south_sudan/?fp

להצטרפות לדף הפייסבוק  http://www.facebook.com/save700

מארוחת שבת למועדון הנוער של ארגון סיוע לפליטים – מירי ברוכים מתנדבת בא.ס.ף

מאת מירי ברוכים

כשהגעתי לעמותת א.ס.ף בפעם הראשונה לא ידעתי למה לצפות. עד שהגעתי לא.ס.ף, נושא הפליטים היה רחוק ממני. אמנם אני גרה בדרום תל אביב, וראיתי פליטים לא פעם ולא פעמיים; אמנם אחותי התנדבה בגן של פליסיה – גן הילדים שאליו הולכים רבים מילדי הפליטים והמהגרים – ודאגה להעלות את נושא הפליטים בארוחות סביב שולחן השבת; אבל הפליט היחידי שהכרתי באותה תקופה – וגם זה היה באופן שטחי – היה אלאדין, שהגיע לאחת מארוחות הערב בבית הוריי. שמעתי את סיפורו והתעניינתי בו מאוד, אבל נושא הפליטים לא היה בראש מעייני. אחרי שאלדין הלך לא חשבתי על כך שוב.

כך קרה שבפעם הראשונה שהגעתי לא.ס.ף, להתנדבות במועדון הנוער, הייתי בהלם.

נערים זרמו בקצב פנימה. כולם נראו לי דומים, גדולים ומאיימים (גם אם הם היו רק בני 15, לא כל כך גדולים ולא באמת מאיימים). איך אוכל להבדיל ביניהם? חשבתי לעצמי. איך אני אתחבר אליהם? איך אני מתקשרת איתם? מה אומרים? מה עושים? איך להתנהג?

העבודה הראשונה שלי היתה על עצמי: להתמודד עם הפחד, עם הדעה הקדומה (כשחברותיי שמעו שאני הולכת להתנדב עם נערים אפריקאים, תגובתן היתה "היזהרי לא להידבק במחלות" או "שלא יאנסו אותך"). היה עליי להתמודד עם החשש הלא מוסבר מהשונה ומהזר, עם היציאה מהמקום הבטוח והנוח שלי והמעבר למקום אחר – מקום של קבלה והכלה, מקום שבו אני יכולה לפתוח את לבי לאדם באשר הוא אדם. למדתי להיות שם בשביל נער שצריך שאני אראה אותו, שאהיה לו אוזן קשבת או אפילו רק אהיה בסביבה ואראה לו שאני לא מפחדת ממנו.

תמיד האמנתי ב"עניי עירך קודמים". חלק מהשינוי התודעתי שעברתי היה להבין שגם פליטים הם עניי עירי. הם חיים בתוכנו, אני רואה אותם חולפים מולי ברחוב, הם השכנים שלי בבניין ממול, הם לומדים בבית הספר של האחיינים שלי, הם חברים של אחותי והם באמת צריכים את עזרתי.

תהליך השינוי היה פשוט מכפי שתיארתי לעצמי. בתוך חודש- חודש וחצי, בעזרתו האדיבה של אלאדין (מנהל מועדון הנוער בא.ס.ף וחברי לספסל הלימודים) ובעזרת החביבות והקסם של הילדים, התחלתי להיקשר אל הנערים במועדון ואף אימצתי לי כמה "אחים קטנים".

הופתעתי מאוד לגלות באיזו קלות הילדים, שחודש לפני כן לא תיארתי לעצמי שאצליח להבדיל ביניהם, נכנסו לי ללב ונעשו חלק מחיי. הדבר החשוב ביותר בעבודה במועדון הנוער הוא הקשר האישי, היכולת לתת בכל רגע לנער (ולפעמים גם לשניים או שלושה) הרגשה שאני רואה אותו, שהוא קיים, נוכח – ושאני נוכחת בחייו. שיידע שאכפת לי ממנו ושאני נמצאת כאן בשבילו.

השיעור שקיבלתי ואני לוקחת איתי מההתנדבות בא.ס.ף הוא לשים לב לפרטים הקטנים. לתת תשומת לב, אכפתיות, אוזן קשבת והדדיות. כשעובדים עם קבוצה כל כך גדולה של נערים, מאוד קשה להגיע לכולם. אבל לפעמים כל מה שצריך זה לתת חיוך, להניח יד על הכתף ולשאול "מה שלומך?", או לראות את אחד הנערים ברחוב ולנופף לו לשלום –  מחווה קטנה שעושה הבדל הגדול.

?Refugee is a Criminal

My name is Bsow Ibrahim and I am from the Nuba Mountains area in Sudan. I came to Israel two months ago and since then I have no place to stay, so I sleep at the park every night and I am waiting for people to come and give me a bit of food.

You may ask yourselves why I'm in this kind of situation. So unfortunately I don't have a place to stay or any money to buy a bit of food and above all, at this moment, I'm not working.

Bsow Ibrahim | Jan 2012

I'm writing this post to you because it's important for me that you'll know that I'm not waiting for somebody to help me. When I was in Sudan I had a house, a job and enough money to look after myself.

Now, I am forced to struggle with my situation at the worst conditions, after escaping from my country's government and I am trying to save my life.

Why? Because there is a war in the Nuba Mountain area. The government of Sudan broke the peace agreement and started murdering people who supported the rebels. They did not care if you are a civilian, political activist or a soldier and murdered everybody- even children!

About me, I was a rebel soldier for 3 years and haven't got murdered because when the war started I was not at Nuba Mountain anymore. At this period I was far from home, and my mother used to call me to say: "please my son, don't come home because I am afraid to get killed by the military of the government if you'll come". I decided to stay far away until the situation gets safer. I missed my family so much so I went back home to see them. I haven't seen them for 18 months until then! Luckily, at the day I came back home, the government's soldier who stopped me at the check point was an old friend of mine. He told me that it is too dangerous for me to stay there and that he will pick me up the next day so that I could escape from the town. I stayed with my family for only one night, then left to Khartoum to find a way to escape and save my life.

I neither have chosen to become a refugee, nor to be far away from my family. I escaped from my country, trying to get away from its problems, but now I have to face other problems. Not only that I have lost everything I had: living far away from home and family, sleeping on the street not knowing what tomorrow will bring, but now I'm also considered to be a criminal. A criminal, who committed the crime of being a refugee.  All I'm asking for is basic help: a safe place to stay until I can go back to my beloved country, to the green and lovely Nuba Mountains .

Amendment on African refugees would worsen a humanitarian crisis

“Love ye therefore the sojourner; for ye were sojourners in the land of Egypt” Deuteronomy 10:19.

By Issa Edward Boursheh

A new bill to be discussed in the Knesset Interior Committee on Monday would severely amend one of Israel’s main immigration laws, called the “Prevention of Infiltration Law.”  The law, aimed at African asylum seekers crossing the Egyptian border, would result in the immediate three-year imprisonment of illegal “infiltrators” who enter Israel, including children, and any Israeli who provides humanitarian aid or assistance to “infiltrators” would risk up to five years’ imprisonment.

In 2008, the Australian government announced it was ending its policy of automatic detention of asylum seekers arriving in the country without visas. Israel is not learning from the mistakes of other Western countries. Although Israel was one of the first countries to sign the 1951 Convention Relating to the Status of Refugees, it has failed to put together fair procedures and regulations to ensure that its officials adhere to the convention’s principals.

The planned detention facility, according to the legislation, will be filled with 10,000 asylum seekers and their families. If the Jewish state is to stick to its moral and ethical principles, the world’s biggest detention facility will not be built in the Negev desert. Past experiences show the failure of automatic detention policy not only in Australia but also in Japan, Arab countries and many more. Asylum seekers knocking on Israel’s doors are in search of protection, not detention, and the change in the current (problematic) legislation will add another painful chapter to the current shocking reality of beating, starvation, rape and organ theft that refugees face on en route to the Promised Land.

Egypt Road

As someone who has been volunteering with Aid Organization for Refugees (ASSAF) for the past two years, I come across refugees on a weekly basis with horrifying stories. Yes, some individuals don’t fall under the classic definition of refugees and may fail to prove their asylum claim. But as long as Israel fails to run a proper fair Refugee Status Determination (RSD) process, we must treat asylum seekers with basic human dignity principles and provide humanitarian assistance as required. Legislation that places limitations on aid organizations and individuals providing living essentials and first-aid assistance to Israel’s weakest population is unjust and unreasonable.

In light of the recent social justice movement, celebrities have joined in and launched a campaign to engage the public in one of Israel’s biggest migration challenges since its establishment. The government and ministers must not forget the consequences that such a bill may result in, affecting the asylum seekers living amongst us who are suffering from violations of employment laws, discrimination and everyday difficulties.

This is the time for Netanyahu’s government to recognize the humanitarian crisis that African refugees and asylum seekers face, and the significance of Israel in the process of their recovery and rehabilitation towards a slightly better future.

מי כאן הבּוּר

בתגובה לטור של אראל סג"ל אוטונומיה אפריקאית בתל אביב, לילה בתחנה המרכזית הישנה

מאת: שרון ליבנה, 33, פעילה בעמותת א.ס.ף – ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל.

מבקשי מקלט בת"א

בקרוב זה יקרה. ערב של פורענות בנתניה. ניידת משטרה תעצור לבדוק כמה אתיופים משועממים שיושבים על הגדר בשכונה, שתויים. השאלות יתחלפו בקללות. בחור אחד, שיכור ואלים, ינפץ בקבוק וידקור את אחד השוטרים. השוטר השני, מבועת מול העיניים השחורות של חמישה בחורים צעירים, ימהר לירות. בחור אתיופי ישכב מוטל על המדרכה, מת.

השוטר יזעיק תגבורת. מסביבו כבר מתגודדים כל החבר’ה מהשכונה. הרסן הותר. הם יזדחלו החוצה מהבתים המתפוררים, מן הגטאות בערים, מהפינות החשוכות שבהן הם מתמסטלים מדבק מגע. בעיניים שלהם ייאוש תהומי של אנשים אבודים, ללא עתיד. כך תתחיל אינתיפאדת האתיופים, ולילה שחור ירד על ישראל.

האם התרחיש המתואר אפשרי? לא בלתי אפשרי לחלוטין. אם כך מדוע אף אחד לא מפרסם אותו? משום שהוא גזעני, עושה דמוניזציה לאוכלוסייה שלמה לפי מוצאה, ולפיכך – מסית ומעודד אלימות.

אף אחד לא מפרסם? לא מדויק. בשבוע שעבר פירסם אראל סג”ל את הטקסט בפתיח לכתבתו. אלא שבמקום המילה “אתיופים” הופיעה המילה “סודנים”.היה זה פתיח לכתבה רוויית שנאה שמכפישה אוכלוסייה שלמה בשל מוצאה, מציגה אותה כאויב המדינה,  ודורשת להרחיקה. זוהי שנאת זרים וגזענות במלוא מובן המילה. ייתכן שהכתב נתקל בפליט סודני שיכור. זה לא אומר שכל הסודנים שיכורים. ייתכן שישנם כמה פושעים בקרב אוכלוסיית הפליטים. אין זה אומר שכולם פושעים. למען הדיוק, לפי דו”ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת (מאי 2011), רמת הפשיעה נמוכה בהרבה בקרב אוכלוסיית מבקשי המקלט האפריקניים לעומת רמת הפשיעה בקרב הישראלים. אבל הגזענות מעולם לא נתנה לעובדות היבשות לבלבל אותה.

ונחזור לתרחיש שצייר סג”ל. האם הוא אפשרי? נניח שכן. נניח שאם תמשיך מדינת ישראל להסית נגד מבקשי המקלט מאפריקה, תסרב לבדוק את בקשותיהם להיות מוכרים כפליטים, תשלול מהם זכויות אדם בסיסיות ולא תיתן  להם רישיון עבודה  – כעבור כמה שנים כאלה יגיע המצב לכדי משבר. האם האשמה היא במבקשי המקלט או אולי בממשלה שלנו, שמסרבת לגבש מדיניות מוסרית ואחראית ולהעניק סיוע לאנשים אלה?

כמי שפעילה בקרב אוכלוסיית מבקשי המקלט בתל אביב (במסגרת עמותת א.ס.ף)כבר ארבע שנים ומסתובבת בשכונת נווה שאנן גם בשעות מאוחרות ללא חשש, אני יכולה להעיד ממקור ראשון, ולא משמועות, על מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה: יש בהם נערים שהגיעו לבד לישראל אחרי שהוריהם נעלמו בידי השלטונות, גברים שברחו אחרי שכפריהם הוצתו וילדיהם נרצחו מול עיניהם, נשים שנאנסו בידי חיילי השלטון או בידי מבריחיהן, הורים שילדיהם מתו במסע בידיים שלהם, מצמא, או על גדר הגבול, מיריות חיילי מצריים. סביר שיש בהם גם כאלו שנמלטו לכאן פשוט משום שלא היה להם מה לאכול. הם בני אדם כמונו בדיוק, המבקשים להציל את  חייהם ולהעניק לילדיהם עתיד  טוב מעט משלהם.

כשהגיעו לכאן מבקשי המקלט בהתחלה, איש מהם לא שתה ולא השתמש בסמים. לא היו כמעט תקריות אלימות. הם התרכזו בניסיון למצוא עבודה, קורת גג, מזון. כבר אז התריעו ארגוני הסיוע לפליטים – שסג”ל מאשים ב “אמפתיה סנטימנטלית ואינפנטילית, בורות מקוממת, חתרנות… ותקינות פוליטית מסרסת” – כבר אז התריעו הם, הרואים את המציאות נכוחה, שבהיעדר רישיון עבודה רשמי והיעדר זכויות בסיס, יידרדר מצבה של האוכלוסייה. מתברר, שזה בדיוק מה שרצתה הממשלה. היא ידעה שאינה יכולה לגרש את הפליטים בגלל דעת הקהל הישראלית והעולמית, ולכן המשיכה להתעלם ממצבם ומבקשותיהם, לרכז את כולם בדרום תל אביב ללא תעסוקה וללא שירותי רווחה, ולחכות שהתבשיל ירתח. ואכן, הוא מתחיל לבעבע. תושבי השכונות מפנים כעת את זעמם אל מבקשי המקלט, במקום לדרוש מהממשלה שתדאג לזכויות הפליטים כפי שהתחייבה באמנה הבינלאומית שעליה חתמה בשנת 1951.

כתב אחראי היה מביא לידיעת הציבור עובדות, ולא רק האשמות לא בדוקות. כתב אחראי היה בודק מה יכולה וצריכה המדינה לעשות כדי שלא יהיו בה קהילות שלמות של אנשים מיואשים, ללא תקווה לעתיד טוב יותר. אבל סג”ל אינו עושה דבר חוץ מלהסית ולהפיץ שנאה. בכתבתו הוא אחראי להתגברות האלימות והגזענות בחברה הישראלית, ודמו של האפריקני הבא שיידקר בידי ישראלי בשל צבע עורו – על ידיו .

Refugees rights are Human Rights

פורסם במקור באתר העוקץ

הצדק לא עוצר ברוטשילד

מאת ליאור בירגר

צדק חברתי זה גם זכויות פליטים

כחלק מפעילותי בעמותת א.ס.ף,הרצתי לפני מספר ימים בפני קבוצה של  מפקדים מחיל החינוך על מצבם של הפליטים האפריקאים המתגוררים בישראל. הגעתי אל ההרצאה הישר מהמאהל בשדרות רוטשילד, כשרוח המחאה, ואולי כבר מותר לומר מהפכה, מפעמת בי.

ההתרחשות במאהל רוטשילד עוטפת וממלאת, הרוח שנושבת שם ובמאהלים אחרים ברחבי הארץ, היא רוח של  שינוי. לעתים, כשאני נמצאת שם, נדמה לי שאני שוכחת מקיומו של כל דבר אחר בעולם הזה. והנה, מצאתי את עצמי מתכוננת להרצאה על מצבם של הפליטים ומבקשי המקלט (איתם אני עובדת בשלוש השנים האחרונות). ביני לבין עצמי התחבטתי האם עליי להזכיר בהרצאתי את מחאת האוהלים. האם היא רלוונטית לדיון, או שמא זו רק אני שמרגישה שאני חיה אותה בימים האחרונים ולכן מתקשה לנתק אותה מהנושא שעליו אני עומדת לדבר?

ההתלבטות היתה קצרה מאוד. כשהתעורר בעת ההרצאה דיון בנושא מחויבותה של המדינה לעזור לפליטים, עלתה השאלה הקבועה – אולי אנחנו פשוט לא יכולים? אולי אנחנו קטנים מדי, ומצבנו הכלכלי לא מאפשר לנו להוציא את הכסף הדרוש לכך? אני הרי לא מומחית לעניין, אמרה אחת החיילות, אבל אולי מי שיושב בממשלה יודע טוב יותר, ובאמת אי אפשר?

משנאמרו דברים אלה, לא היה מנוס מלעשות את החיבור. הביטו סביבכם וראו מה קורה כאשר מספיק אנשים מרגישים שמשהו לא בסדר, ביקשתי מהחיילים. יושבי האוהלים, מצפון ועד דרום, אינם מומחים. גם מי שמכונים "מובילי המאבק", שבמקרה את חלקם אני מכירה היטב, אינם מומחים. התפיסה השגויה לפיה מה שהממשלה עושה נובע מתוך הבנה טובה יותר של המציאות, חייבת להשתנות.

הסברה בגינת לוינסקי

אז מה הקשר בין מחאת האוהלים לבין מצב הפליטים?, שאלתי אל החיילת.  הקשר הוא מדיניות. הפעולות שהמדינה בוחרת או לא בוחרת לעשות. ממש כמו שהמדינה בוחרת לא להשקיע בדיור ציבורי ובבריאות ציבורית,  היא גם בוחרת לא להשקיע במתן זכויות סוציאליות ל-36,000 הפליטים החיים בישראל ללא מעמד מוסדר. היא בוחרת להשקיע את כספיה במקומות אחרים. במקרה של הפליטים ומבקשי המקלט, למשל, 400 מיליון שקלים מתוכננים לצאת מכספי משלם המיסים (כן, אני ואתם) בכדי לממן את הקמתו של מתקן כליאה המיועד עבורם, ועוד 400 מיליון שקלים עתידים לצאת מדי שנה על הפעלתו של המתקן ותחזוקתו (כך על פי נציג משרד האוצר בדיון האחרון שהתקיים בנושא בכנסת). כן, עוד כלא. זאת אומרת שכסף ומשאבים יש בנמצא, אבל השאלה היא לאן הם הולכים ומי מרוויח מכך.

דוגמא נוספת להשפעתה של מדיניות היא החובות הכספיים האבודים שנצברים בבתי החולים, בגין אשפוזם של  פליטים שהגיעו למצב מסכן חיים. כספים אלו היו נחסכים לו היתה ניתנת לפליטים הזכות לקבל ביטוח בריאות ממלכתי. מדיניות ממשלות ישראל כלפי מבקשי המקלט היא מדיניות רעה מבחינה מוסרית, ומסתבר שגם כלכלית. גם למדיניות זו ניתן לשים סוף. גם לנו, בלתי מומחים שכמונו, הזכות לומר את דברנו, הכוח לקבוע לאן ילך כספנו ומה חשוב לנו  יותר.

ולכן כש"העם דורש צדק חברתי", חשוב שאנחנו, "העם", נדע לדרוש את הצדק הזה לכל מי שחי בקרבנו. חשוב שנשתמש בכוחנו כדי להשפיע על מדיניות ממשלתית שפוגעת ביהודים וערבים, באזרחים מימין ומשמאל, אך גם במי שאינם אזרחים אבל הנם בני אדם. צדק חברתי שניתן רק לחלק מהחברה אינו צדק בעיניי. אותה מדיניות ממשלתית שיוצרת ומגדילה את הפערים החברתיים היא זו שמותירה אוכלוסייה של עשרות אלפי פליטים ללא זכויות, תוך סכנה שייהפכו בעל כורחם לנטל על תושבי שכונות מוחלשות שלאורך שנים ארוכות סובלות מקיפוח, הזנחה ואפליה. לכן, מן הראוי שנצא כולנו – אזרחים תושבי רוטשילד, אזרחים תושבי השכונות שפירא והתקווה, ופליטים חסרי מעמד, כנגדה.

*ליאור בירגר, 26, מסיימת תואר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת ת"א, פעילה במאהל רוטשילד ופעילה עם פליטים זה יותר משלוש שנים.

הצטרפו אלינו