Softening their reality

 “In one of the first winters when asylum seekers started arriving in Israel, around 2007 or 2008, I filled a bag with my daughter’s old clothes, she was around 7 years old then, and drove to the Central Bus Station. I stopped the car by the side of the road to ask where there was a shelter in the area. Before I could get any words out, hordes of desperate people surrounded my car and grabbed everything I had to give. I saw grown men taking children’s toys and baby clothes.  It was a very traumatic experience for me. As far as I was concerned, I was experiencing masses of black people charging at me, I felt attacked and it took me a long time to digest what happened there. Only a few weeks later I began asking myself why a 30 year-old man would pounce on baby’s clothing when he doesn’t even have children. I understood that this outburst, which I had interpreted as violent, was a testimony to the magnitude of their distress and helplessness.

Slowly, as I became more interested and read more, I started to develop a great shame. As someone who loves the Israeli language and culture, as someone who believes with all her heart in the traditional Israeli values, I found myself reading and feeling ashamed, again and again. My grandfather and grandmother entered Israel as ‘infiltrators’ from Lebanon during the British Mandate. They entered with fake documents and it saved their lives. If they had stayed in Germany, they wouldn’t have survived. I simply know from the people closest to me what it looks like when you reach such extreme states.

תמונה
"More like taking care of your neighbor's son" 
Aviva Levinson, Photography: Tomer Poltin

I decided to volunteer and I started looking for a place to do it. I wanted to volunteer with children in the afternoon, and then I heard about ASSAF. When they told me about the club I thought it wouldn’t be right for me. I have children that age, and from what I know, they usually prefer not to have adults around. I didn’t really understand what they meant by ‘club’. My first time there I immediately fell in love with the place and from that moment I dove into a journey that continues to this day. When I’m asked about the club, I say it’s more like being in touch with your neighbor’s son when his parents are away, or when they need help. You feed him, sometimes help him with his homework, and sometimes play or talk with him. It’s very simple, and that’s what’s beautiful about it. This club is based on the most fundamental of human relationships. We’re just a bunch of well-meaning adults that are there for them in a constant space is there when they need it. They’re helpless in this country, and we’re here to listen to them, keep them company and help with what we can. Like any friendship in life, there comes a moment when you realize that you’re committed and that this friendship is for life.

This club is an anchor in the lives of these youths. It softens their reality. Although at first glance they give the impression of being completely normal Israeli kids, at some point you realize that they’re experiencing a very complex childhood. Most if not all of them come from a very difficult family and financial background. They’re dealing with the classic immigrant experiences, trying to adjust and fit in, but with the addition of hopelessness for their future. Almost nothing about their lives is a typical characteristic of adolescence. These are 13-18 year-old children, this should be the most colorful, happy and free time of their lives. They should have no reasons to worry at this age. However, they experience this time being the ones who have to keep the family together, whether financially or simply because they’re the only ones who speak the local language and know Israeli culture. When they grow up, they discover they have no status in Israel and will have to go to prison when they turn 18.

The least we can do is to be there for them twice a week, prepare them a hot meal, play games with them, listen to what they have to say and try to create hope together.”

Aviva Levinson was a journalist for “City Mouse” and “Time Out” magazines, and “Ma’ariv” and “Ha’aretz”, two of Israel’s leading newspapers. Eight years ago she initiated the “Houses from the Inside” festival, and has been running it ever since. The festival is an urban architectural and design festival that takes place every year in Tel Aviv and Jerusalem together with 30 other cities across the world. For the past two years she has also been volunteering at Assaf’s youth club.

השארת תגובה

מתויק תחת English, refugees and asylum seekers, Uncategorized

לרכך להם את המציאות

״בחורף הראשון שהגיעו הנה מבקשי מקלט, סביב 2007 או 2008, מילאתי שקית של בגדים ישנים של הבת שלי שהייתה אז בת 7 ונסעתי לתחנה המרכזית. עצרתי את האוטו בצד הכביש כדי לשאול איפה יש מקלט באזור. לפני שהספקתי להגיד משהו, התאגדו סביב האוטו שלי המוני בני אדם במצוקה וחטפו את כל מה שרק היה לי לתת. ראיתי גברים לוקחים צעצועים של ילדים ובגדים במידות של תינוקות. זו הייתה בשבילי חוויה מאד טראומתית. מבחינתי, חוויתי מאסות של אנשים שחורים שעטו לעברי, הרגשתי מותקפת ולקח לי הרבה זמן לעכל את מה שקרה שם. רק אחרי כמה שבועות, התחלתי לשאול את עצמי למה שגבר בן 30 יתנפל על בגד של תינוק למרות שאין לו ילדים. הבנתי שההתפרצות הזאת, שהתפרשה אצלי כאלימה, מעידה על עוצמת המצוקה ועל אזלת היד שלהם.

לאט לאט, ככל שקראתי והתעניינתי יותר, התחילה להתפתח אצלי בושה גדולה מאד. בתור מי שאוהבת כל כך את ישראל, את השפה ואת התרבות שלנו, בתור מי שמאמינה בכל ליבה בערכי הישראליות הישנה, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב קוראת ומתביישת. סבא וסבתא שלי נכנסו לישראל כ״מסתננים״ דרך לבנון בתקופת המנדט הבריטי. הם נכנסו עם תעודות מזויפות וככה הצילו את החיים שלהם. אם היו נשארים בגרמניה, הם לא היו שורדים. אני פשוט יודעת מהאנשים הכי קרובים אליי איך זה נראה כשמגיעים למצבי הקיצון הללו.

תמונה״כמו להיות בקשר עם הבן של השכנים״, אביבה לוינסון. 
צילום: תומר פולטין

החלטתי להתנדב והתחלתי לחפש מקום. חיפשתי התנדבות עם ילדים בשעות אחר הצהריים ואז שמעתי על א.ס.ף. כשסיפרו לי על המועדון חשבתי שזה לא יתאים לי. יש לי ילדים בגיל הזה, ולפי מה שהיכרתי, הם בדרך כלל לא רוצים מבוגרים באזור. לא הבנתי מה בכלל הכוונה ב״מועדון״. כשבאתי בפעם הראשונה מיד התאהבתי במקום ומשם כבר צללנו למסע שנמשך עד היום. כששואלים אותי מה זה המועדון הזה אני אומרת שזה יותר כמו להיות בקשר עם הבן של השכנים כשהם לא בבית, או כשהם צריכים עזרה. אתה נותן לו אוכל, לפעמים אתה עוזר לו בשיעורים, ולפעמים משחק או מדבר איתו. זה מאד פשוט, וזה מה שיפה בזה. המועדון הזה מתבסס על הקשר האנושי הכי בסיסי. אנחנו רק חבורה של מבוגרים מיטיבים שנמצאים שם בשבילם במרחב שהוא קבוע, שמשמש להם כתובת. הם חסרי אונים במדינה הזאת, ואנחנו כאן בשביל להקשיב להם, להיות להם לחברה ולעזור במה שאפשר. כמו בכל חברות בחיים, מגיע איזשהו רגע שאתה מבין שאתה מחוייב, שזה לכל החיים.

המועדון הזה הוא עוגן לחיים של הנערים הללו. הוא מרכך להם את המציאות. במבט ראשוני הם אמנם עושים רושם של ילדים ישראלים רגילים לחלוטין, אבל אז מבינים שהם חווים ילדות מורכבת מאד. רובם ככולם באים מרקע כלכלי ומשפחתי קשה מאד. הם מתמודדים עם חווית התאקלמות קלאסית של מהגרים, רק עם תוספת של חוסר תקווה לחיים. אין כמעט דבר אחד בחיים שלהם שהוא מאפיין רגיל של תקופת הנעורים. אלו ילדים בני 13-18, זו אמורה להיות התקופה הכי צבעונית, שמחה וחופשית בחייהם. לא אמורה להיות להם סיבה לדאגה בגיל הזה. אבל בחוויה שלהם – הם אלו שצריכים להחזיק את המשפחה, בין אם מבחינה כלכלית או פשוט כי הם היחידים ששולטים בשפה המקומית ומכירים את התרבות הישראלית. כשהם גדלים ומתבגרים, הם מגלים שהם חסרי מעמד ושיאלצו ללכת לכלא כשיגיעו לגיל 18.

המעט שאנחנו יכולים לעשות זה להיות שם בשבילם פעמיים בשבוע, להכין להם ארוחה חמה, לשחק איתם משחקים, להקשיב למה שיש להם להגיד ולנסות לייצר איתם תקווה.״

אביבה לוינסון הייתה עיתונאית ב״עכבר העיר״, ״טיים-אווט״, עיתון ״מעריב״ ועיתון ״הארץ״. לפני שמונה שנים היא יזמה את פסטיבל ״בתים מבפנים״ ומאז היא מנהלת אותו. מדובר בפסטיבל אורבני לאדריכלות ועיצוב שמתקיים בכל שנה בתל אביב ובירושלים במקביל לעוד 30 ערים ברחבי העולם. בשנתיים האחרונות, היא גם מתנדבת במועדון הנוער של א.ס.ף. 

תגובה אחת

מתויק תחת Uncategorized

לחייך כנגד כל הסיכויים

מאת עמרי אריאב

זאודי (שם בדוי) נולדה, גדלה ולמדה באתיופיה לפני הקמתה של מדינת אריתריאה. כשהייתה בת 16, קיבלה אריתריאה עצמאות והוריה הוכרחו להחזיר את משפחתם לאזור המוצא שלהם, אשר היה שייך למדינה החדשה. כשהגיעו לאריתריאה היו ההורים מבוגרים מכדי לתפקד. זאודי נאלצה להפסיק את לימודיה ולהתחיל לעבוד בתור מנקה כדי לכלכל את הבית ולפרנס את הוריה ואת אחותה ואחיה הקטנים.

SAMSUNG DIGITAL CAMERA

זאודי גדלה בבית נוצרי-פרוטסטנטי, זרם בנצרות אשר אינו מקובל על ידי המשטר הדיקטטורי באריתריאה. בשנת 2000, אחרי שנתיים של עבודה כמנקה, הגיעו שוטרים למרתף התפילה הסמוי בו נהגה להתפלל ועצרו את כל הנוכחים בו. ״הם שלחו אותי מיד לכלא. שנתיים הייתי שם ולא ידעתי מתי אני אמורה להשתחרר״, היא מספרת לנו בעוד שבתה, לולו (שם בדוי), מבינה שאני זה שמדברים אליו עכשיו, מתקרבת אליי ועושה פרצופים מצחיקים בנסיון לזכות בתשומת הלב. כששוחררה מהכלא, גויסה זאודי לצבא האריתראי ולא זכתה באפשרות לבקר לפני כן בביתה. שבע שנים היא שירתה בצבא. שבע שנים בהן שימשה כמשרתת האישית של כמה בכירים; שבע שנים בהן לא זכתה להגיע הביתה אפילו פעם אחת; שבע שנים בהן שמעה שאחותה נכלאה גם היא על רקע דתי ושאמה נעצרה בגלל שפנתה למשטרה וביקשה לדעת איפה בנותיה; שבע שנים בהן נכנסה לכלא ויצאה ממנו מספר פעמים; שבע שנים חשוכות של ״התעללויות חוזרות ואובדן תחושת הזמן״.

לבסוף, הצליחה זאודי לברוח מהצבא האריתראי ולהגיע ברגל לגבול היבשתי עם סודן, בתקווה להיקלט במחנה הפליטים קסלה שבמזרח סודן. ״היינו שלוש נשים ושני גברים. כשהגענו לגבול פגשנו אדם סודני שהיה נראה נחמד והציע לעזור לנו. הוא חילק בין הגברים לנשים ואמר שכל אחד יקבל בית חם אחר. עד היום אני לא יודעת מה קרה עם הגברים, אבל הנשים נשלחו כל אחת לבית אחר״. כעבור שעתיים מצאה עצמה זאודי כלואה בתוך ביתו של בכיר צבא סודני. נאסר עליה לצאת מהבית. ״כשיצא הוא היה נועל מבחוץ את הדלת ואת החלונות. ניסיתי כל דרך אפשרית אבל לא הצלחתי לברוח״. במשך חמישה חודשים היא נאנסה ע״י אותו גבר והוכרחה לנהל לו את משק הבית. יום אחד ראתה זאודי בחלון את אותו הטנדר איתו הגיעה בעצמה. יצאה ממנו בחורה אריתראית ״חדשה״. היא הייתה חצופה ממנה ונאזקה ע״י בעל הבית כבר ביום השני. באחד הרגעים שהיו שתיהן לבד בחדר, שיכנעה האישה ה״חדשה״ את זאודי לברוח. ״מספיק סבלת פה, עכשיו כנראה שהגיע תורי״. בזמן שדאגה חברתה להעסיק את בעל הבית, ברחה זאודי בכל כוחותיה משם. ״רצתי כמו שלא רצתי אף פעם. לנשום את האוויר של הבחוץ אחרי חמישה חודשים היה כמו להגיע לעולם מחדש. התחלתי ללכת ברגל. כל מה שרציתי זה להגיע למחנה פליטים״. גבר שפגשה בדרך נתן לה לדבר בטלפון עם חברתו האתיופית באמהארית. היא הציעה לה עזרה, אז זאודי נסעה לביתם. ״כשהגעתי היא סיפרה לי באמהרית שהיא כלואה אצל ה׳חבר שלה׳ ב-20 השנים האחרונות״. תמורת שתי שרשראות זהב שהיו כל רכושה של זאודי, נתנה לה האישה כסף והורתה לה לעלות על אוטובוס לחרטום, בירת סודן. בחרטום היא התארחה אצל חברים של אותה אישה (שנמצאת איתה בקשר עד היום). היא החלה לעבוד בתור מלצרית במסעדה וגרה שם חודשיים עד שהגיע שוטר סודני למקום עבודתה וביקש לראות את תעודת הזהות שלה. היא הוכנסה לכלא הסודני ושוחררה באמצעות שוחד אחרי חודש מאסר. אחיה, אשר ברח מאריתריאה בעקבות סיפור דומה, יצר איתה קשר והגיע גם הוא לחרטום. ״גרנו יחד בחדר קטן בחרטום, פחדנו לצאת מהבית. לילה אחד התעוררנו מדפיקות בדלת. שני אנשים, אחד סודני ואחד מהראשאידה (שבט בדואי אשר אחראי על חלק ממחנות העינויים והסחר בסיני) עמדו בכניסה. אמרו לנו שיעבירו אותנו לישראל תמורת כסף. פחדנו מהם ורצינו שילכו, אז סירבנו. הם נכנסו הביתה, איימו על אח שלי ואמרו לנו ׳אין מה לעשות, אתם חייבים׳.״

Image

״הגעתי לישראל ב2008. אחרי חודשיים מצאתי עבודה במלון בתל אביב והם ביקשו שאני אביא טופס רפואי. הלכתי לרופא וחשבתי שזה יעבור מהר ולא יקרה כלום. אחרי כמה בדיקות, הרופא הסתכל לי בעיניים ואמר לי בשקט שיש לי HIV״, היא אומרת ועיניה מתמלאות בדמעות חנוקות שהיא לא מצליחה לעצור. לולו מפסיקה את המשחק שלה על הרצפה וניגשת לאמה. היא מצביעה על דמעותיה ולא אומרת כלום, כמו שואלת ״למה את בוכה, אמא?״. זאודי מסמנת לה בשפת הסימנים שזה בגלל אלרגיה, מחייכת חיוך גדול ומדגדגת את לולו בבטן. כשלולו משתכנעת וחוזרת לשחק, זאודי ממשיכה לדבר והדמעות ממשיכות מיד לזלוג, כאילו לא הפסיקו מעולם: ״זה יכול להיות רק דבר אחד״, היא אומרת, ״בצבא האריתראי התעללו בי אבל לא אנסו אותי. זה האיש צבא הסודני…״

נקודת האור הבאה בחייה הייתה כשפגשה פתאום מישהו שהכירה מנעוריה באריתריאה, היא מספרת לנו וחוזרת לחייך. הם התאהבו והתחתנו בעיר בדרום הארץ. ״כשסיפרתי לו על המחלה היה לו קשה מאד לשמוע. לקח הרבה זמן אבל בסוף הוא קיבל את זה.״ זאודי ובעלה החליטו להביא ילדה לעולם על אף המחלה. ״זאת הייתה החלטה בלתי אפשרית״, היא אומרת, ״אבל זאת הייתה התקווה היחידה שנשארה לי בחיים. בלי זה לא הייתי ממשיכה לחיות״. בעלה חשב שהוא היחיד שיודע על המחלה, עד שיום אחד, חודשיים להריונה של זאודי, הלכה חברה טובה שלה לבעלה וסיפרה לו שהיא יודעת על המחלה. ״הוא לא יכול היה לקבל את זה, הוא השתגע. יש בתרבות שלנו משמעות מאד גדולה למה שהקהילה חושבת עליך. הוא היה בטוח שבגלל שהחברה שלי יודעת, כולם יודעים. אז הוא עזב אותי״, היא מספרת והדמעות חוזרות להציף את עיניה.

היא עברה למרכז וילדה לבדה את בתה, לולו. כיום, היא גרה בשותפות עם עוד שתי נשים בדירת שני חדרים קטנה. היא עובדת בניקיון בית ספר ומפרנסת לבדה את עצמה ואת בתה בת השלוש. ״היא האור שלי בחיים. כשאני חושבת על העבר ועל המציאות בישראל אני עצובה, אבל אז אני מסתכלת עליה משחקת ומתמלאת בדמעות של שמחה.״ זאודי אומרת ומסתכלת על לולו שמשחקת עכשיו על הרצפה עם עצמה, ״פתאום כלום לא משנה כשאני רואה אותה משחקת. אני כל כך אוהבת אותה ואני יודעת שגם היא אותי.״

נעמה (שם בדוי) הכירה את זאודי ב2012 ומלווה אותה עד היום במסגרת פרויקט ליווי המשפחות של א.ס.ף. ״לא משנה כמה זמן אני לא זמינה בטלפון״, אומרת זאודי, ״נעמה ממשיכה להתקשר. היא תמיד מקשיבה, עוזרת לי עם כל מה שאני צריכה ומגיעה לכאן בכל שעה ביממה. אני מודה לה על כל רגע ורגע בשנתיים האחרונות.״

״זאודי היא האישה הכי חזקה שהכרתי בחיים״, אומרת נעמה, ״אין סוף לסיפורי הזוועות שהיא עברה. לא משנה כמה החיים מקשים עליה, היא לא מפסיקה לחייך ולצחוק.״ לאחר שסיימה את הסיפור, זאודי מכינה לנו תה. אני נדהם מהיכולת שלה לחזור ברגע לדבר כרגיל ולשחק עם בתה. לולו מסתובבת בינינו ולא מוותרת על אף מנת משחק עם כל אחד מהיושבים מסביב לשולחן. היא דורשת שאני אניף אותה באוויר שוב ושוב וכשמגיע הזמן שלי ללכת היא מסרבת. היא מתיישבת על הרצפה ומחבקת לי את הרגל. ממקומה, היא שולחת מבט עצוב לאמא שלה ועיניה שואלות ״למה שלא יישארו? בבקשה שיישארו״.

2 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

International Women's Day

When an average person thinks about an asylum seeker in Israel (whether he is for or against promoting their rights), they think of a black man.

It's true that in Israel there are more male asylum seekers than female, and this is largely due to cultural and practical difficulties in fleeing their country and making it through the difficult journey. Even so, there is an entire population of women asylum seekers living among us, hidden from view, swallowed by the sea of incitement and fear. Aside from the regular difficulty inherent in being an asylum seeker in Israel, female asylum seekers are also forced to deal with the built-in discrimination one faces as a woman – both within their communities and outside of them in Israel's reality.

 Image

Ganet (not her real name) is an Eritrean asylum seeker and a member of Assaf's support group for women victims of torture and human trafficking.  She fled Eritrea three years ago and lived on her own in a refugee camp in Sudan. One day Bedouin trucks arrived at the refugee camp and they kidnapped her together with 8 other women and 28 men. "There's nothing you can do, they just take you," she says. Like most victims of torture and trafficking in Sinai, Ganet didn't intend to come to Israel, and certainly not to the Sinai desert. On the long trip from Sudan to Sinai, many of the men managed to escape during vehicle changes or during the drive. "As a woman," she shares, "you can't do anything. To escape you need to run faster than them, to physically protect yourself." For 5 months, Ganet lived in a torture camp in Sinai. Five months of harsh torture and unending sexual assault, until she was able to raise the ransom that led to her release. "The difference between men and women in the camp? It's totally different. When they come to a man with an electric shocker and beat him, it has a purpose. It's clear that it's being done to raise the odds of him being able to collect the money faster. For women, you no longer feel any purpose. Any man can pass by you by chance and decide to rape you on the spot, just because he feels like it."

After 5 months, Ganet's relatives were able to collect the money. She was released from the torture camp for tens of thousands of dollars and, together with 7 Sudanese men with whom she didn't share a language, she found herself 300 meters from the border fence between Egypt and Israel. The second they got off the truck Egyptian soldiers started shooting at them. The 7 men ran in every direction, fleeing the bullets. Ganet, after 5 months of daily torture, living in slavery, could not run. "I just walked slowly towards the fence, I thought I was going to die. I don't know how I stayed alive." She doesn't remember much from that day, she only remembers not knowing that she was in Israeli territory after crossing the border. She walked from 6 in the evening until 5 am the next morning inside Israel, until an IDF jeep came across her. "I saw the soldier coming out of the jeep," she recalls, "and I fainted."

 Image

She woke up in Soroka Hospital in Be'er Sheva. Her physical condition was extremely bad. She was very thin and had bruises all over her body as a result of the torture and crossing the barbed wire fence at the border. Nobody was appointed to accompany her at the hospital, and Ganet was unable to communicate with the doctors in any way; they in their turn didn't know who she was, what her status was in Israel and what treatment she was entitled to. After 4 days in the hospital, the doctors decided to release her. "They released me at 8 in the morning. At 8 in the evening the doctor finished work for the day and saw me sitting in the hospital entrance. He didn't understand what I was still doing there and thought maybe I had misunderstood. But I had understood, I just didn't have anywhere to go." The next day, Ganet managed to track down a friend of her brother's, an Eritrean asylum seeker who had been living in Israel for some time. He picked her up from the hospital and she was a guest in his home. "A man in my position would have slept on the street, there are quite a few asylum seekers who are forced to do so when they're released from prison with nothing. But what could I do? I was a woman after months in Sinai. I couldn't walk down the street."

Asylum seekers that come to Israel are immediately imprisoned in Saharonim Prison and receive their residence permits only upon their release (following an arbitrary period that can last from a few months up to a few years). Ganet entered Israel in August 2012 and was released directly from the hospital. Therefore she was never issued a residence permit. Today, after a year and a half of repeated efforts to convince the authorities to issue her the permit she is entitled to, she still lives in Israel without a permit.  At the end of our conversation, Ganet spoke about the difficulties inherent in being a female asylum seeker in Israel. "It's hard to separate out the difficulties, because life is impossible for all asylum seekers in Israel. A man released from the hospital would not have received a residence permit either. Men also don't have any basic rights. For example, I can't find any regular work because I have no papers of any kind. So at first I was told to go live in a cheap apartment, where 10 men are squeezed in together. I can't do such a thing, I am not comfortable in that situation." Asylum seeker communities are usually communities with built-in traditions of exclusion of women, and in the Israeli reality where female asylum seekers aren't counted and their existence is all but unknown to the general public, they are harmed by the lack of protections or legal reference towards them by the State of Israel.

One of the amazing things about Ganet's story (and the stories of many others) is the way she lives and speaks today. She tells her story with humility and speaks of her continued attempts to receive a residence permit as if this were a normal situation. Many of the female asylum seekers in Israel are single mothers and some are battered women. They live under the shadow of intense discrimination and deal with impossible lives. And yet, most are graced with enormous emotional strength that allows them to get up in the morning, get through the day and fight for their rights in Israel. After the long hell Ganet survived, she supports herself with temporary jobs in a permanent apartment, tries hard not to break and insists on talking about the future.

השארת תגובה

מתויק תחת English, refugees and asylum seekers, Uncategorized

יום האישה הבינלאומי

 כשאדם ממוצע חושב על מבקש מקלט בישראל (בין אם הוא בעד או נגד קידום זכויותיו), הוא חושב על גבר שחור.
זה נכון, בישראל ישנם יותר מבקשי מקלט גברים מנשים, זאת בעיקר בגלל קשיים תרבותיים וממשיים לברוח מארץ המוצא ולצלוח את הדרך הקשה. ועם זאת, ישנה אוכלוסייה שלמה של מבקשות מקלט החיות בקרבנו, נסתרות מן העין, נבלעות בתוך ים ההסתה והפחד. מעבר לקושי ״הרגיל״ הכרוך בלהיות מבקש מקלט בישראל, מבקשות מקלט נאלצות להתמודד גם עם האפליה המובנית בעצם היותך אישה- הן בתוך הקהילות והן מחוצה להן במציאות הישראלית.
 בבבבבבבתמונה
בבבבבבבבב
גנט (שם בדוי) היא מבקשת מקלט מאריתריאה וחברה בקבוצת התמיכה של א.ס.ף לנשים קורבנות עינויים וסחר. היא ברחה מאריתריאה לפני שלוש שנים וחיה לבדה במחנה פליטים בסודאן. יום אחד הגיעו טנדרים של בדואים למחנה הפליטים וחטפו אותה יחד עם עוד 8 נשים ו-28 גברים. ״אין לך מה לעשות, הם פשוט לוקחים אותך״, היא אומרת. בדומה לרוב קורבנות העינויים והסחר מסיני, גנט לא התכוונה להגיע לישראל, בטח ובטח שלא לסיני. במהלך הדרך הארוכה מסודאן לסיני, רבים מהגברים הצליחו לברוח בזמן חילופי רכבים או תוך כדי נסיעה. ״כאישה״, היא מספרת, ״את לא יכולה לעשות כלום. בשביל לברוח את צריכה לרוץ יותר מהר מהם, להגן על עצמך פיזית.״ במשך חמישה חודשים, חיה גנט במחנה עינויים בסיני. חמישה חודשים של עינויים קשים והתעללות מינית בלתי-פוסקת, עד אשר הצליחה להשיג את הכופר ששחרר אותה. ״ההבדל בין גברים לנשים במחנה? זה משהו שונה לגמרי. כשבאים לגבר עם שוקר חשמלי ומכים אותו, יש לזה תכלית. זה ברור שזה נעשה כדי להעלות את הסיכויים שהוא יגייס את הכסף מהר יותר. אצל נשים, את כבר לא מרגישה שום תכלית. כל גבר יכול לעבור לידך במקרה ולהחליט לאנוס אותך במקום, סתם כי מתחשק לו.״
בבבבבבבבבב
אחרי חמישה חודשים, קרוביה של גנט הצליחו להשיג את הכסף. היא שוחררה ממחנה העינויים תמורת עשרות אלפי דולרים ומצאה את עצמה, עם עוד שבעה גברים סודאנים שאינם דוברים את שפתה, 300 מ׳ מגדר הגבול בין מצרים לישראל. בשנייה שירדו מהטנדר התחילו החיילים המצרים בגבול לירות לעברם צרורות. שבעת הגברים רצו לכל כיוון, ברחו מהאש. גנט, אחרי חמישה חודשים של עינויים יומיומיים וחיים בתנאי עבדות, לא הצליחה לרוץ. ״פשוט הלכתי לאט לכיוון הגדר, חשבתי שאני אמות. אני לא יודעת איך נשארתי בחיים״. היא לא זוכרת הרבה מהיום הזה, היא רק זוכרת שלא ידעה שהיא בשטח ישראל אחרי שעברה את הגבול. היא הלכה משש בערב עד חמש בבוקר שלמחרת בתוך ישראל עד שג׳יפ צבאי נתקל בה. ״ראיתי את החייל יוצא מהג׳יפ״, היא נזכרת, ״והתעלפתי״.
 בבבבבבבSDCט1521א5
בבבבבבב
היא התעוררה בבית החולים סורוקה שבבאר שבע. מצבה הגופני היה קשה מנשוא. היא הייתה רזה מאד וחבולה בכל גופה כתוצאה מהעינויים ומגדר התיל שבגבול. אף גורם לא מונה ללוות אותה בבית החולים, לגנט לא הייתה אפשרות לתקשר עם הרופאים בשום אופן ואלה לא ידעו מי היא, מה מעמדה בישראל ולאיזה טיפול היא זכאית. לאחר ארבעה ימי אשפוז בבית החולים, החליטו הרופאים לשחררה. ״שחררו אותי ב8 בבוקר. ב8 בערב סיים הרופא את היום שלו וראה אותי יושבת בכניסה לבית החולים. הוא לא הבין מה אני עדיין עושה שם וחשב שאולי לא הבנתי נכון. אני הבנתי, פשוט לא היה לי לאן ללכת.״ יום למחרת, הצליחה גנט לאתר את חבר של אחיה, מבקש מקלט אריתראי שחי בארץ תקופה. הוא לקח אותה מבית החולים ואירח אותה בביתו. ״כל גבר אחר במצבי היה הולך וישן ברחוב, יש לא מעט מבקשי מקלט שנאלצים לעשות כך כשהם משתחררים מהכלא בלי כלום. אבל מה הייתי יכולה לעשות? הייתי אישה אחרי חודשים בסיני. לא יכולתי ללכת לרחוב״.
בבבבבבב
מבקשי מקלט אשר מגיעים לישראל נכלאים מיידית בכלא סהרונים ומקבלים את אשרת השהייה שלהם רק עם שחרורם (לאחר תקופה שרירותית שיכולה להימשך בין מספר חודשים למספר שנים).  גנט נכנסה לישראל באוגוסט 2012 ושוחררה ישירות מבית החולים. לכן, לא הונפקה לה אשרת שהייה. היום, לאחר שנה וחצי של ניסיונות חוזרים ונשנים לשכנע את הרשויות להנפיק לה את האשרה לה היא זכאית, היא עדיין חיה בישראל ללא אשרת שהייה. לסיום שיחתנו, גנט מדברת על הקושי בלהיות אישה מבקשת מקלט בישראל. ״קשה להפריד בין הקשיים, כי לכל מבקשי המקלט בארץ יש חיים בלתי-אפשריים. גם גבר שהיה משתחרר מבית החולים לא היה מקבל אשרה. גם לגברים אין אף זכויות בסיסיות. לדוגמא, אני לא יכולה לעבוד באופן סדיר כי אין לי אף מסמך. אז בהתחלה אמרו לי ללכת לגור בדירה זולה, שמצטופפים בה עשרה גברים. אני לא יכולה לעשות כזה דבר, זה לא נוח לי.״ קהילות מבקשי המקלט הן לרוב קהילות עם הדרת נשים מובנית, ובמציאות הישראלית בה מבקשות המקלט אינן נספרות וקיומן כמעט ואינו ידוע לציבור, הן נפגעות גם מהיעדר הגנה או התייחסות חוקית כלשהי של מדינת ישראל לגביהן.
בבבבבבב
אחד הדברים המדהימים בסיפור של גנט (ובעוד הרבה אחרים) הוא האופן בו היא חיה ומדברת היום. היא מספרת את הסיפור שלה בצניעות ומדברת על המשך ניסיונותיה לקבל את האשרה כאילו מדובר במצב נורמלי. רבות ממבקשות המקלט בישראל הן אמהות חד-הוריות וחלקן נשים מוכות. הן חיות תחת אפליה קשה ומתמודדות עם חיים בלתי אפשריים. ועם זאת, רובן ניחנות בחוסן נפשי עצום שמאפשר להן לקום בבוקר, לעבור את היום ולהילחם על זכויותיהן בישראל. אחרי כל הגיהנום שגנט עברה, היא מחזיקה את עצמה עם עבודות מזדמנות ודירה קבועה, משתדלת שלא להישבר ומקפידה לדבר על העתיד.

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized

מכתב מבקשי המקלט לנתניהו

 ב-8 בינואר 2014, יום הפגנת מבקשי המקלט מול משכן הכנסת בה הפגינו כ10,000מבקשי מקלט, שלחו נציגי המחאה מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו. להלן המכתב:

לכבוד ראש הממשלה בנימין נתניהו,

אנו, מבקשי המקלט, מזמינים אותך ואת ממשלת ישראל להכנס איתנו לדיאלוג ישיר ופתוח.

בימים האחרונים סיפרנו לציבור הישראלי ולקהילה הבינלאומית בקול ברור על המצוקה שלנו, על החיים שלנו בפחד ממעצרים ועל המקומות שברחנו מהם. בימים האחרונים הוכחנו לך ולציבור הישראלי שאנחנו לא פושעים. אנחנו קהילה שומרת חוק, מסודרת ודמוקרטית של מבקשי מקלט.

השביתה שלנו נמשכת.

עד עכשיו אטמת את אוזניך לקריאות שלנו. אתה קורא לנו מסתננים. אתה קורא לנו שקרנים. אנחנו נמשיך להגיד לך  – אנחנו פליטים. לא פושעים. לא מסתננים.

אנחנו קוראים לך לשבת איתנו ולדבר על פתרונות אפשריים שייקחו בחשבון גם את האינטרסים של ישראל וגם את הצרכים והזכויות שלנו. הפתרונות האלו משפיעים על החיים שלנו ואנחנו רוצים שהקול שלנו ישמע.

אנחנו דורשים שתפסיק את המעצרים של מבקשי המקלט ברחובות ותשחרר את אחינו שבכלא סהרונים ובמתקן חולות שבנגב. אנחנו דורשים שממשלת ישראל תתחיל לשקול ולבחון את בקשות המקלט שלנו בצורה שקופה והוגנת לפי סטנדרטים בינלאומיים.

אנחנו דורשים שתכבד את זכויות האדם שלנו ואת הזכויות שלנו כפליטים. מדינת ישראל הייתה אחת הראשונות לחתום על אמנת הפליטים. אם ממשלת ישראל לא מתכוונת לכבד את האמנה, העבירו את הטיפול בבקשות המקלט שלנו לנציבות האום לפליטים.

אנחנו מקווים לשמוע את תגובתך ולראות סימן לשינוי חיובי במדיניות ישראל בטיפול במבקשי המקלט בשבועיים הקרובים.

תודה,

קהילת מבקשי המקלט בישראל

Image

2 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

Eritrean Mothers' letter to Ministers of Health and Social Services- International Children's Rights Day

IMG_2284

18/11/13

To:

Minister of Health Ms Yael German and Minister of Social Affairs and Social Services Mr. Meir Cohen

Dear Ms German and Mr. Cohen,

This week, on November 20 2013, The Child’s Rights Day, a day that is meant to straighten and reserve the obligation to welfare for children as they are, will be noted in Israel and around the world. This is why this week we address you on behalf of our children, children who live in Israel without an access to health and social services. We address you as women and mothers. We know that as parents, you will be able to understand the helplessness we experience and as ministers in the Israeli government, it is in your hands to help us.

We thank the Israeli Government for understanding that we don’t have in our option to go back to Eritrea in the mean time, thus providing us with protection and not deporting us. We also try to protect our children and every day for us is a survivor struggle– a struggle to bring food home, to pay rent, a struggle to supply our children with a sense of security and stability. With that, we have trouble facing the reality in Israel and we need the help and support of you, of the authorities and of the government offices.

Today, we cannot give our children basic needs that mothers want and need to give to their children. We are here alone, we had to escape Eritrea, we left our parents and siblings behind and we found ourselves alone, devoid in a foreign country. Some of us are survivors of Sinai Torture Camps, in which women are violently held, raped and tortured for ransom. Amongst us are also many single mothers, women who have made the long road and are standing here today alone with their children, without the support of a family or a community.

We do not have work permits, therefore we cannot work legally in an organized way and we get paid with starvation wages. We have trouble financing health care for our children, not to mention some sort of frames or activities for them for the afternoon or school equipment.  When we cannot assist them, they do not get help from the social services. Our children, who now live in Israel, are not equal to other children. Their health and welfare is not as important as the health and welfare of other children.  They are treated as unwelcomed guests and they are punished on a reality they did not cause .

It is a daily distress, and we approach you because you have the ability to facilitate it.

You have the ability to promise our children health and social services, so they too will be able to enjoy the basic rights, as other children. This week, on child’s rights day, we ask you, try to see our children too and act for them.

With thanks and kind regards,

Eritrean Mothers,

Redia Ali, Gant Berhane, Zaid Berhe, Zayed Woldogabriat, Abeba Aylew, Mabrehat Yohanes, Berty Brira, Samira Abdalla, Ergalem Gabrmiryam, Sabhe Tedase, Pryvini Tekle, Samara Wayt Germay, Eden Yohanes, Akbert Ebrahim, Benabish Tshoma and Zabib Sultan

IMG_2276 20131113_192710 IMG_2289 IMG_2308 IMG_2316

השארת תגובה

מתויק תחת English, refugees and asylum seekers