בין שתי תקופות

מאת שרון ליבנה

ספטמבר 2008

נגיסה שאלה איפה גרתי לפני שגרתי בישראל. אמרתי לה שנולדתי פה ותמיד חייתי פה, והיא לא הבינה. "מה, לא באת מסודן?" –"לא". "ולא גרת במצרים?"- "לא".  "וכל המשפחה שלך פה?" –"כן". היא הביטה בי במבט משתאה.

 ילדה בת שמונה, שעברה ביותר מדי ארצות, למדה לדבר ביותר מדי שפות ובעיקר למדה להיפרד כל כך טוב, עד שכשבאתי להיפרד ממנה כשמשפחתה עברה מתל אביב לערד, היא רק אמרה "ביי" בלי להביט בי אפילו ולא חיבקה אותי כמו שהיתה מחבקת אותי בכל פגישה שלנו.

אני כבר לא מלווה את משפחתה, אבל באה לבקר מדי פעם בפעם; שתדע שלא שכחתי, ושאני עוד פה, שהיא עוד כאן. שיש המשכיות כלשהי, שאפשר להיקשר. אבל דחיל רבאק, כמה אני עוד יכולה לנסוע לערד? ושייקרע לי הלב כל פעם לראות אותה, כי אני יודעת שבערד אין כרגע מתנדבים שמלווים את משפחות הפליטים, ונגיסה התחילה החודש עוד שנה קשה בבית הספר, מפני שהיא בכיתה ג' ועדיין לא יודעת לקרוא אף מילה, כי זה כבר בית הספר השלישי שהיא מחליפה בחיים; והילדים בכיתה לא מוכנים לדבר איתה ולא משתפים אותה במשחקים, ובגינה הציבורית רודפים אחריה ילדים מעדות אחרות עם סכין ומקללים אותה, ואבא היה חולה אז פיטרו אותו מהעבודה, והוא היה צריך לשלם כספים רבים לרופא כי אין לו ביטוח רפואי. והיא, מה היא יודעת על הסכסוך בין הנוצרים למוסלמים בסודן, בין הערבים לשחורים האפריקאים, מה אכפת לה ממדיניות ההגירה של מדינת ישראל והתחשיבים של האו"ם בהתערבות בסכסוכים. היא בת שמונה. היא רוצה שמלה יפה, ולאכול תותים ופיצה, ושיהיו לה חברים וללכת לבית הספר בכיף, ושאבא ואימא יהיו בבית, והיא לא תפחד שיתפסו אותם שוטרים. אבל זה לא קורה. ככה זה.

ינואר 2011

עברו שנתיים. לפני כחודש חזרה נגיסה עם המשפחה שלה לדרום-סודן. ההורים חלמו תמיד לחזור לסודן לכשיוכר הדרום כמדינה עצמאית והמצב יתייצב. השבוע נערך משאל העם בסודן על היפרדות, ובקרוב יתבררו התוצאות. אני מתפללת שלא תפרוץ שוב המלחמה.

למה הם לא חיכו עד אחרי משאל העם, כדי לוודא שאינם חוזרים אל המלחמה ומסכנים את חייהם?

כי לפני חודשיים החליטה הממשלה על הקמת מחנה פליטים והתחילה לאסור העסקת פליטים. אבא של נגיסה פוטר כתוצאה מכך, והחליט שנמאס. נמאס מכך שבכל שנה משרד הפנים גוזר גזרות חדשות על מבקשי המקלט כדי למרר את חייהם.

כשלפני שנתיים הוחלט על "נוהל גדרה-חדרה", ציית מיד אביה של נגיסה ועקר עם משפחתו מתל אביב לערד. הוא רק רצה לחיות בשקט, כאדם חופשי. היה קשה מאוד בערד. הם נתקלו שם בגזענות ובאיבה גלויה מצד חלק מהתושבים. הילדים ספגו באופן קבוע קללות ומכות מצד ילדים ישראלים שלמדו מהוריהם לשנוא כושים. אבל הם לא חזרו לתל אביב, כי כמה אפשר לברוח?

ועכשיו, שוב לעבור? ולאן, למחנה פליטים? להוציא את הילדים מבית הספר, להפסיק לעבוד ולהיות כלואים בלי תאריך שחרור?

תוך יומיים הוא החליט שחוזרים לסודן, וכעבור שבועיים הם עזבו.

נסעתי להיפרד מהם. הילדים היו מבוהלים: הם לא זוכרים כלל את סודן, שאותה עזבו מזמן כל כך; הם רק שמעו שיש שם מלחמה, ומישהו גם סיפר להם שאם ישמעו בסודן שהם מדברים עברית – יהרגו אותם. המשפחה לא זכתה לתקופת הכנה שתאפשר להם לשוב כאנשים חזקים וחופשיים לארצם. במקום לעקור מתוך רצון, לראשונה בחייהם – הם שוב בורחים.

אני מקווה שהפעם זה לתמיד. שתקום בדרום סודן מדינה עצמאית ומתוקנת, שלא יידעו עוד מלחמה ורדיפות. שירגישו בבית. שיהיו סוף סוף חופשיים. מדינת ישראל לא ידעה להעניק להם את זה.

שרון ליבנה מתנדבת בא.ס.ף בצוות ליווי משפחות וצוות הסברה

Advertisements

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s