לדבר אליהם

מאת מיקי שגיא, מתנדב במועדון הנוער של א.ס.ף.

לפני חודשיים חזרנו מסיור לילי במצפה כוכבים בגבעתיים. איתי ברכב היו עוד ארבעה נערים, אחד מהם עם רדיו-דיסק ענק על הברכיים שמשמיע מוסיקת היפ הופ כמעט בפול ווליום.
ברמזור של קניון גבעתיים הסתכל עלינו רוכב קטנוע כמה שניות במבט של תמהון האומר: "לא, אין חיה כזאת… ", הוא שאל: "תגידו, מה הקשר ביניכם ? ", ורק אז לרגע חשבתי, שמבחוץ זה באמת נראה קצת מוזר – ארבעה ילדים שחורים, שלפני ארבע שנים בטח לא שמעו בכלל על מדינה שקוראים לה ישראל וכיום מדברים עברית שוטפת, נוסעים עכשיו לצלילי רדיו-דיסק ומוסיקה כמו בסרטים של 50cent, עם נהג לבן שמסיע אותם הביתה באמצע גבעתיים שכבר מזמן הלכה לישון.
פעמיים רבות כשאני נמצא במועדון הנוער של א.ס.ף אני חושב על צירופי המקרים שקורים לנו בחיים. כיצד ילד שנולד לפני 16 שנים בכפר קטן בסודן, שמעולם לא שמעתי את שמו וכנראה שלעולם גם לא אשמע, ילד שנדד לחרטום ואחר כך למצרים, עבר תלאות בסיני וחוויות שאני מקווה לא לעבור אותן אף פעם. ילד שהמוות ארב לו בכל פינה, השיג ילד אחר שבמקרה ניסה לעבור את הגבול שבוע אחריו, הופך פתאום לחבר שלי, שאני יודע מה הוא לומד ואיפה, וכמה אחים יש לו ואיפה אמא שלו עובדת, ואיזה בעיות יש לו ולפעמים גם מנסה לעזור לו לפתור חלק מהן. את הילד האחר, שיכול היה לשבת כאן לידו במועדון – אני לעולם לא אכיר.
התחלתי להתנדב לפני כשנה במועדון, עם לא מעט חששות. לא הייתי בטוח שאצליח ליצור קשר עם ילדים כל כך שונים ממני, לא ידעתי כיצד אשרוד במועדון ואם יהיה לי כיף לבוא לשם ערב בשבוע למשך תקופה. תהיתי ביני לבין עצמי, כיצד אצליח לעזור לילדים עם כל כך הרבה בעיות בלתי פתירות, הורים (או חלק מהם) שנשארו באפריקה, מצב כלכלי קשה, עתיד לא ברור, קשיים בלימודים שלא תמיד פתירים (אני חושב על עצמי – היה לי סיכוי לעשות בגרות אם הייתי מתחיל ללמוד קרוא וכתוב בשפה חדשה, מתמטיקה ואנגלית בגיל 14 ? – כנראה שלא, שלא לדבר על תנ"ך והסטוריה של עם ישראל).

מועדון הנוער של א.ס.ף

אבל כשאני מגיע כל יום שני למועדון, מה שאני רואה זה ילדים שחוץ מזה שהצבע שלהם שונה מהצבע של הילדים במרכז תל אביב – כל היתר זהה לגמרי. הם יודעים להיות מעצבנים כמו שרק ילדים יכולים להיות, אבל מספיק חיוך אחד שלהם כדי להמיס אותי ואז אי אפשר יותר לכעוס עליהם. ואני לא מצליח להבין איך לפני שנה כולם נראו לי אותו דבר והיום הם כל כך שונים זה מזה, בעלי אופי ייחודי, עולם ומלואו.
ולפעמים אנחנו מתגעגעים לימים של תחילת המועדון לפני שנתיים, שאז לפי הסיפורים, הנערים היו מנומסים ושקטים וכולם ניקו את הצלחות שלהם אחרי הארוחה ואף אחד לא התלונן על זה. כשחושבים על זה – ילדים בני 15 לא אמורים להתנהג ככה, אלא אם כן הם בגרמניה או בבית ספר פרטי באנגליה, ואם הם קצת משתוללים או מתלוננים ומעירים הערות ביניים מעצבנות באמצע שיחה רצינית לפני ארוחת ערב, אז הצלחנו לייצר להם אי קטן של נורמליות בילדות, שרובה לא כל כך קלה וכיפית כמו שהייתה צריכה להיות.

בלי ספק, הרגש שאופף אותך אחרי ערב מתיש, ערב שאליו הגיעו 20-30 נערים, ביחוד אם הצלחנו ליצור איזה שיחה משמעותית, או לשבת ולשחק סולמות וחבלים או סתם להחליף חוויות מהימים האחרונים – הרבה יותר נעימה מההרגשה של לחזור הביתה מעבודה של יום שלם מול מחשב שלא שמח לקראתך שאתה מגיע ולא עצוב להיפרד ממך כשאתה הולך הביתה.

מודעות פרסומת

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s