לדמיין עולם אחר – הרהורים מההפגנה מול שגרירות אריתריאה שנערכה ב-27/05/11

מאת ליאור בירגר

בבוקר יום שישי האחרון, ניסיתי לדמיין שאני אישה אריתראית. כלומר, מבקשת מקלט אריתראית החיה בישראל. ניסיתי לתהות מה הייתי עושה לו הייתי היא? זה קרה כשעמדתי יחד עם כמה עשרות מבקשי מקלט אריתריאים מחוץ לשגרירות אריתריאה בישראל, הממוקמת ברמת גן. יום העצמאות האריתריאי צוין רק מספר ימים קודם לכן, והמפגינים ביקשו למחות כנגד המשטר הדיקטטורי החשוך השולט במדינה ממנה נמלטו, הבית שלהם.

לפני ובמהלך ההפגנה עצמה, נעשו ניסיונות מצד נציגים של השלטון האריתריאי לעצור בעדם. בהתחלה היו אלה מספר גברים שפתחו בקטטה בגינת לוינסקי, שם התארגנה קבוצת המפגינים בכדי לנסוע יחד לכיוון רמת גן. אותם גברים, לדברי מארגני ההפגנה, היו שליחים של השגרירות ותומכי המשטר באריתריאה. לפני שנעצרו בידי המשטרה שהגיעה למקום, הם הספיקו לחלק לנוכחים דפים המזהירים אותם מפני השתתפות בהפגנה. מילים כמו "זרועו הארוכה כנחש של השלטון תגיע לכל מקום" הן שבלטו במיוחד. הדפים קופלו ונכנסו אל כיס המכנסיים, והחבר'ה המשיכו לרמת גן. גם שם, מול השגרירות, נתקלו במספר גברים, כנראה תומכי משטר אף הם, שניסו להיכנס ולהפריע להפגנה.


אבל העסקים המשיכו כרגיל. שירים, נאומים, שלטים, ובעיקר הרבה ברק בעיניים, מילאו את שלוש השעות בבוקר שישי, תחת השמש הקופחת. גם נציגת השגרירות האריתריאית שירדה ממרום מושבה באחת הקומות הגבוהות בבניין בכדי לצלם את המשתתפים, לא עצרה בעדם. הם נעזרו בשוטרים שהיו במקום וסילקו משם את שליחת "הזרוע הארוכה של השלטון". היה מעניין לראות כיצד השוטרים הצליחו להפנים (ובכן, במידת מה) את ההסברים מלאי הלהט והזעם של המפגינים, על ניסיונות המשטר להתנכל להם גם כאן. הם קיבלו על הדרך שיעור קצר אך חשוב על המדינה הצעירה והקטנה שנקראת אריתריאה, ועל דרכי פעולתם של משטרים חשוכים.

ובין עשרות הגברים הצעירים, בעלי המודעות הפוליטית, האמונה והמוטיבציה, עמדה זקופה גם אישה אחת, מניפה שלט. תהיתי איך היא מרגישה, איך אני הייתי מרגישה במקומה? עומדת לבדי, אישה בין עשרות גברים, וזועקת זעקה שרבים מפחדים להשמיע. אני, אזרחית של מדינה שלמרות עוולותיה השונות עודנה דמוקרטית, עמדתי שם אותו בוקר ללא חשש. לא חששתי שמא נציגת השגרירות תצלם את פניי, ותעביר את התמונות לשלטון באריתריאה ובכך אולי תעמיד בסיכון את קרוביי החיים שם. ואילו הייתי חוששת? אילו הייתי מבקשת מקלט אריתריאית, האם הייתה דורכת כף רגלי על מרצפות השיש שמחוץ לבניין המכוער ההוא ברמת גן באותו בוקר שטוף שמש?

אני לא מצליחה. לא מצליחה לדמיין איך היה לו הייתי היא. לו הייתי אזרחית של משטר שכולא את מי שמוחה נגדו. לו הייתי מבקשת להלחם במשטר הזה ממרחק, וגם שם, באותה ארץ מערבית ודמוקרטית אליה נמלטתי, הייתי חשה תחת איום. תחושת חשש לחיי? בשעות של ימי שישי בבוקר אני בדרך כלל מתחברת יותר לתחושתו של הפוך על סויה בבית הקפה הקרוב לביתי.

אולי זה רחוק מדי בכדי שאוכל באמת לדמיין. ובכנות, כשאני מצליחה לדמיין ולו במעט, אני כלל לא בטוחה שהייתי עומדת שם איתם. החשש אולי היה גובר על האומץ והאמונה. ולכן לראות אותם, עשרות גברים ואישה אחת, עומדים על מרצפות השיש למרגלות השגרירות של המשטר שהסב להם סבל רב, מהווה עבורי השראה.

הכותבת: ליאור בירגר, מתנדבת בצוות ההסברה של א.ס.ף וסטודנטית לעבודה סוציאלית בתל-אביב

מודעות פרסומת

4 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

4 תגובות ל-“לדמיין עולם אחר – הרהורים מההפגנה מול שגרירות אריתריאה שנערכה ב-27/05/11

  1. עירית

    מסכימה לגמרי. לא קל לחיות בעולם שלנו, גם לאנשים שיש להם כמעט הכל. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי אישה שאין לה כמעט כלום (או לפחות לא ממש הרבה). אם יש משהו ראוי להערכה הוא אנשים ובטח נשים אשר עושים למען עצמם, למען החשוב להם ולמען הטוב המשפיע על כולנו. חזקו ואמצו!

  2. ליטל

    ליאורי היקרה,

    קראתי את הפוסט בעניין. האמנתי לך. ניסיתי לדמיין גם אני. לא הצלחתי, כמוך.
    תמשיכי לכתוב על חוויותייך.
    גם אם את לא מצליחה להיכנס לנעליה, את עומדת לצידה בהפגנה. זה המון.

  3. פינגבק: להיות זר | הבלוג של א.ס.ף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s