סודן-טאון ואריתריאה הקטנה

 מאת רייצ'ל פוזנר, רכזת מתנדבים בא.ס.ף

יום חמישי בצהריים, כהרגלי אני נוסעת לבקר חבר שמנהל בית נרגילות בנווה שאנן. אני עוברת במסדרון הצר המוביל לתוך חלל מלא עשן בריח תפוח מתוק, ושומעת את הקצב הממכר של מוסיקת הרגאיי שברקע. יום שיגרתי בדרום העיר. בעל המקום, דניאל, מבקש מקלט סודני מג'ובה שהגיע לארץ עם משפחתו לפני 5 שנים, יושב לידי ובפימפומים חזקים מדליק את הנרגילה. כמו תמיד, על פי חוקי האירוח החם הסודניים, הוא מתעקש שאשתה משהו חם ומזמין שתי כוסות תה היביסקוס, הקרוי 'קרקדה' (karkade), מהמלצרית. ההליכה ברחובות נווה שאנן משגרת אותי לזמן ומרחב אחר, לשכונות שאני מכירה מילדותי בטורונטו. שם, לאורך שנים של הגירה ומדיניות הגירה מסודרת, התרכזו קבוצות מהגרים לתוך שכונות מתוכננות כדי שיווצר מרחב בו יוכלו לשמור על תרבותן וזהותן. זוהי גישה הטוענת כי אין צורך בכור היתוך כדי להגיע לאסימילציה של מהגרים. התוצאה בטורונטו ברורה לעין ובעיקר לקיבה – עושר תרבותי ומגוון טעמים שופע.

ככל שהתבגרתי וטיילתי בערים קוסמופוליטיות נהנתי יותר ויותר מביקורים וארוחות בשכונות כגון צ'יינה טאון או איטליה הקטנה. זכורה לי תחושה ייחודית, מן טיול בתוך טיול כתוצאה ממעבר תרבותי חד. עוברים את הכביש ומרגישים שכעת ירדת ממטוס. התענגתי על השווקים, שבמסגרתם גיליתי ירקות ופירות חדשים או תבלין חדש המעורר את בלוטות הריח. החדשנות הגסטרונומית הזאת מרגשת אותי, לגלות כל פעם מחדש שיש דרך אחרת להפוך את חומרי הגלם הטבעיים ליצירה תרבותית.

כל פעם שאני חוזרת מטיול אני צמאה למצוא איכשהו את הדרך לשלב את חווית הטיול כאן בארץ. לאורך השנים נפתחו לא מעט מסעדות הודיות, שאני וחבריי נהרנו אליהן כדי להנות מהטעמים היוצאי דופן ולספוג אווירה מרעננת ושוברת שיגרה, במחיר זול יחסית למסעדות התל אביביות המרושתות. אז אני שואלת את עצמי- למה אנחנו לא נוהרים להתפנק על 'אינג'רה' (לחם חמצמץ אריתראי) שעליו מונח תבשיל 'סיגא ווט' (תבשיל בשר חריף) ו'שירו' (תבשיל חומוס) אצל דניאל? איך זה שלא קופצים על ההזדמנות לאכול אוכל אותנטי (הרי אנחנו במרדף מתמיד אחר האותנטיות) ומשביע במחיר של 30 ש"ח בלבד?

אינג'רה (צילום: דן פרץ)

אין ספק שההסתובבות ברחובות סביב התחנה המרכזית מעמידה מראה של החברה הישראלית מול הפנים. במקביל להנאה מהעושר התרבותי שם, ההסתובבות גם כוללת בילוי לצד תושבים (מהגרי עבודה, פליטים וישראלים כאחד) ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ומה שנלווה למעמד זה. אני תוהה איך זה שאנחנו מסוגלים לספוג את המראות הללו, שאינם קלים לעיתים, כשאנחנו מטיילים בארץ זרה אך כשזה מגיע אל החצר האחורית שלנו אנחנו מפנים את המבט ומפספסים את הקסם והאוצרות הטמונים בין קערות הפול הסודניות ומגשי ה'קיסרה' ובמיה (המנה האהובה עליי).

יש לנו נטייה טבעית להימשך למי שדומה לנו. בארץ, נוסף לכך נדבך של הבניית חרדה ואיום מפני שינוי צביון המדינה היהודית. בו זמנית, בהיותנו מין אומניבורי (לטינית: אומני- כל; וורי- אוכל), בורכנו ביכולת לאכול ולעכל כמעט הכל. המאכלים האריתראיים והסודניים מוגשים על צלחת משותפת אחת רחבה, המהווה נקודת התחלה טובה לגשר על הפערים הקיימים, על הפחדים ולחוות את אוכלוסיית המהגרים מקרוב, דרך מבט אישי, נטול עיוותים של התקשורת. לא יזיק לנו גם ללמוד מהם על אירוח וקבלה של האחר.

הכותבת: רייצ'ל פוזנר, רכזת מתנדבים בא.ס.ף

מודעות פרסומת

2 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

2 תגובות ל-“סודן-טאון ואריתריאה הקטנה

  1. פינגבק: להיות זר | הבלוג של א.ס.ף

  2. תודה, שתפו אותנו גם בכתובות המסעדות הללו- כדי שנוכל לבקרן : >)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s