להיות זר

מאת שי סומק

היידגר טוען שלהיות אותנטי, לחיות חיים אותנטיים, לא ניתן בנפרד מקהילה, משפה, מתרבות אליה אתה שייך. תמיד התווכחתי עם היידגר בראשי כיוון שאם אני רוצה להיות אזרח העולם, מדוע חשוב הדרכון שבו אני מחזיק? ואז חשבתי על המעבר שלי לצרפת הממשמש ובא. דמיינתי כיצד אני נכנס לסופר פריזאי ופתאום לא מבין את הכתוב. אמנם האותיות נראות מוכרות אך הן לא יוצרות שום רצף הגיוני שמוחי מסוגל לעבד. אני מדמיין כיצד אני ניגש למחלקת הגבינות ומנסה לבקש מהקופאית 100 גרם של ברי או קממבר. אני חושש לגרוע מכול ומדמיין שהיא אינה מבינה מילה באנגלית ואני מנסה לסמן עם הידיים שאני רוצה חתיכה קטנה של ברי. מרחוק זה בטח נשמע מצחיק.

ליאור בירגר הייתה בהפגנה של אריתראים אמיצים המפגינים נגד המדינה שלהם, מדינה כה אכזרית שאפילו הפגנה תמימה יכולה לסכן את חייהם. היא כותבת שהיא מנסה לדמיין כיצד מרגישה אריתראית והיא אינה מצליחה. ואני, כל מה שמצליח לדמיין זה את עצמי בצרפת ומבין שאני הולך לחוש זרות כפולה – מהמדינה ומהשפה. עבדתי כשנה עם פליטים, שמעתי סיפורי זוועות על המשטרים מהם ברחו, את דרך הייסורים שעברו כדי להגיע אלינו ואת היחס המשפיל שהם מקבלים בישראל, ובכל זאת, איני יכול לדמיין כיצד מרגיש פליט. אבל אני יכול לנסות לדמיין כיצד מרגישה הזרות בארץ לא לך השרויה בהלך מחשבה כה שונה ממך. הם מגיעים מאפריקה לישראל, מסע לא פשוט אך לא חוצה ימים כמו מגלן ובכל זאת מגיעים לעולם אחר. הם אינם מבינים את השפה, את המנהגים, התרבות, המאכלים. הם זרים בתרבותנו וזו הרגשה שכל אחד מאתנו יכול להתחבר אליה.

נולדתי בישראל ואני דובר עברית ילידית אך רגע הזרות המעצב של חיי קשור לשפה. אימי עלתה ממרוקו ומעולם לא למדה לדבר עברית תקנית ועד היום היא משבשת מילים באופן שובה לב. שיבוש המילים היה לי לרועץ כאשר הגעתי לפנימייה למחוננים. כל יום חמישי היה על אחד מאיתנו לנקות את החדר וכאשר תורי הגיע, שמחתי על ההזדמנות להוכיח לכל ילדי השמנת כיצד עושים זאת נכון. ביקשתי מחבריי לחדר את הגומי והספונג'ה אך פניהם הראו בלבול וחוסר הבנה כאילו דיברתי שפה אחרת. אותו הרגע הזניח הזה עיצב אותי עד היום כי באותו רגע מטופש הבנתי שעד כה דיברתי שפה ביתית, שפה שהיא חלק מהתרבות המשפחתית, המקומית אך לא השפה הכללית. לאחר שהתעשתי ביקשתי מגב וסחבה והתחלתי לנקות את החדר בהצפה שהיא טכניקה המוכרת למזרחים כהטבעה של הרצפה בדליים כה רבים עד שדגים יכולים לשחות בבריכה שנוצרה.

הזרות אף פעם לא עוזבת אותך. אני משער שלאחרים הנשארים תמיד ליד אנשים בסביבה הקרובה אליהם, ההרגשה הזו מוקהית. הזרות לא עזבה אותי כאשר הגעתי ל-8200, לתל-אביב ולאוניברסיטה. כל פעם היא הפכה להיות פחות קשה, פחות מאיימת אך אף פעם לא פחות מתסכלת. ואז אני מנסה לדמיין את הפליטים המגיעים לא.ס.ף לבקש עזרה ולא תמיד יודעים איך. רוב הפעמיים המתנדבות צריכות לדובב את הגברים והנשים האמיצים לרצון שלהם למעט אוכל ואולי סיכוי לעבודה. הם לרוב מחייכים, תמיד שקטים, כה שונים מהנערים שמגיעים בשעות הערב. נערים שגדלו כבר בישראל ומרגישים כמו שכל נער מרגיש, כאילו הוא בעל הבית, לא חושש מכלום. כאשר אני נכנס למשרד, הם מסתכלים עלי אחרת, משפילים מבט, זזים במהירות לפנות לי מקום, הפכתי להיות פתאום האיש הלבן בעולם שחור למרות שתמיד הייתי האיש השחור במדינה לבנה, למרות גוון עורי הבהיר.

אני כותב כל זאת כי לאחר שנה של עבודה בא.ס.ף אני נפרד והולך למדינה אחרת. חשבתי לכתוב על הבחירה שלי להתנדב בא.ס.ף מכל שלל הארגונים שהייתה לי האפשרות להתנדב בהם, לכתוב על פעילות צוות ההסברה שהייתי אחראי עליה שהבלוג הוא חלק נכבד ממנה, חשבתי ולבסוף כתבתי על זרות. אני נפרד מחברים טובים – מתנדבים ופליטים, ועדיין איני יודע כיצד מרגיש פליט. חבריי האירתראיים כבר מכבדים אותי בלחיצת יד אריתראית מסורתית הכוללת לחיצת היד לחצי דקה ארוכה ושלושה מפגשים של כתף לכתף שבהם מצליחים להשחיל את כל מה שהתחדש מאז הפגישה האחרונה. חבריי האריתראים הזמינו אותי מספר פעמיים לארוחה אריתראית ואני תמיד הזמנתי אותם לביתי במרכז העיר. הם תמיד חייכו, הבטיחו שיגיעו ומעולם לא עשו זאת. אני נפרד מבלי האפשרות להבין את הקושי הנפשי להיות זר במקום שלא רוצה אותך, להיות שקוף למרות גוון עורך השחור. אני הולך לזרות אחרת, מעט מנחמת, זרות שבה הייאוש נעשה יותר נוח. למדתי כל-כך הרבה בשנה האחרונה מהפליטים אך שום דבר לא ישתווה ללחיצת היד שבה הזרות לרגע נעלמת. אני מקווה שכולנו נזכה ללחיצת יד כזו שבה הזרות שאופפת אותנו הופכת לקרבה.

לחיצת יד ישראלית

מי ייתן ונצליח לגרום לזרים שבאים מבחוץ ומבפנים, להיות חברים קרובים.

הכותב: שי סומק, אחראי צוות הסברה בא.ס.ף ומפעיל הבלוג בדימוס

מודעות פרסומת

2 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

2 תגובות ל-“להיות זר

  1. א.א

    אם כל אחד יוכל לנסות ולדמיין עצמו כזר, כפליט, אולי תהיה קצת חמלה כלפי אלו הנמלטים מזוועות
    יפה כתבת בהצלחה!

  2. מרב

    תחושת הזרות בהחלט מעצבת.
    לצערי לרובנו לא זכורה/ברורה התחושה הזו, נתסכול והחשש מחוסר ההיכרות.

    מרבית המפגשים של הישראלים עם תרבות לא מוכרת הם בטיול הגדול של אחרי הצבא ואז הישראלים כבר דואגים להסתובב בחבורות, ללמד את כל הכפר עברית ולאכול במסעדות שהתפריט כתוב בעברית, שיהיה קל ונוח….

    הלוואי והיינו מצליחים להבין את הזרות ומשליכים על מצבם של האחרים, עוד לפני שאנחנו בכלל מנסים להבין את הזרות הכפויה, הנובעת מפליטות ובריחה.

    זה מקרה שבריחה ובחירה נכתבות כ"כ דומה אבל כ"כ שונות?

    בהצלחה לך אי שם ורק תזכור שיש הבדל משמעותי בין ברי לקממבר. אל תתבלבל 🙂

    מרב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s