מארוחת שבת למועדון הנוער של ארגון סיוע לפליטים – מירי ברוכים מתנדבת בא.ס.ף

מאת מירי ברוכים

כשהגעתי לעמותת א.ס.ף בפעם הראשונה לא ידעתי למה לצפות. עד שהגעתי לא.ס.ף, נושא הפליטים היה רחוק ממני. אמנם אני גרה בדרום תל אביב, וראיתי פליטים לא פעם ולא פעמיים; אמנם אחותי התנדבה בגן של פליסיה – גן הילדים שאליו הולכים רבים מילדי הפליטים והמהגרים – ודאגה להעלות את נושא הפליטים בארוחות סביב שולחן השבת; אבל הפליט היחידי שהכרתי באותה תקופה – וגם זה היה באופן שטחי – היה אלאדין, שהגיע לאחת מארוחות הערב בבית הוריי. שמעתי את סיפורו והתעניינתי בו מאוד, אבל נושא הפליטים לא היה בראש מעייני. אחרי שאלדין הלך לא חשבתי על כך שוב.

כך קרה שבפעם הראשונה שהגעתי לא.ס.ף, להתנדבות במועדון הנוער, הייתי בהלם.

נערים זרמו בקצב פנימה. כולם נראו לי דומים, גדולים ומאיימים (גם אם הם היו רק בני 15, לא כל כך גדולים ולא באמת מאיימים). איך אוכל להבדיל ביניהם? חשבתי לעצמי. איך אני אתחבר אליהם? איך אני מתקשרת איתם? מה אומרים? מה עושים? איך להתנהג?

העבודה הראשונה שלי היתה על עצמי: להתמודד עם הפחד, עם הדעה הקדומה (כשחברותיי שמעו שאני הולכת להתנדב עם נערים אפריקאים, תגובתן היתה "היזהרי לא להידבק במחלות" או "שלא יאנסו אותך"). היה עליי להתמודד עם החשש הלא מוסבר מהשונה ומהזר, עם היציאה מהמקום הבטוח והנוח שלי והמעבר למקום אחר – מקום של קבלה והכלה, מקום שבו אני יכולה לפתוח את לבי לאדם באשר הוא אדם. למדתי להיות שם בשביל נער שצריך שאני אראה אותו, שאהיה לו אוזן קשבת או אפילו רק אהיה בסביבה ואראה לו שאני לא מפחדת ממנו.

תמיד האמנתי ב"עניי עירך קודמים". חלק מהשינוי התודעתי שעברתי היה להבין שגם פליטים הם עניי עירי. הם חיים בתוכנו, אני רואה אותם חולפים מולי ברחוב, הם השכנים שלי בבניין ממול, הם לומדים בבית הספר של האחיינים שלי, הם חברים של אחותי והם באמת צריכים את עזרתי.

תהליך השינוי היה פשוט מכפי שתיארתי לעצמי. בתוך חודש- חודש וחצי, בעזרתו האדיבה של אלאדין (מנהל מועדון הנוער בא.ס.ף וחברי לספסל הלימודים) ובעזרת החביבות והקסם של הילדים, התחלתי להיקשר אל הנערים במועדון ואף אימצתי לי כמה "אחים קטנים".

הופתעתי מאוד לגלות באיזו קלות הילדים, שחודש לפני כן לא תיארתי לעצמי שאצליח להבדיל ביניהם, נכנסו לי ללב ונעשו חלק מחיי. הדבר החשוב ביותר בעבודה במועדון הנוער הוא הקשר האישי, היכולת לתת בכל רגע לנער (ולפעמים גם לשניים או שלושה) הרגשה שאני רואה אותו, שהוא קיים, נוכח – ושאני נוכחת בחייו. שיידע שאכפת לי ממנו ושאני נמצאת כאן בשבילו.

השיעור שקיבלתי ואני לוקחת איתי מההתנדבות בא.ס.ף הוא לשים לב לפרטים הקטנים. לתת תשומת לב, אכפתיות, אוזן קשבת והדדיות. כשעובדים עם קבוצה כל כך גדולה של נערים, מאוד קשה להגיע לכולם. אבל לפעמים כל מה שצריך זה לתת חיוך, להניח יד על הכתף ולשאול "מה שלומך?", או לראות את אחד הנערים ברחוב ולנופף לו לשלום –  מחווה קטנה שעושה הבדל הגדול.

Advertisements

השארת תגובה

מתויק תחת Uncategorized

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s