מציאות ב"שחור ולבן"

מאת ליאור בירגר

בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי, יותר מתמיד, יוצאת להגנתם של הפליטים ומבקשי המקלט האפריקאים המתגוררים בדרום תל אביב. בשיחות עם חברים ובעיקר עם חברות, אני מסבירה ש"הם לא כולם כאלה". אני מספרת על ההכרות האישית, על הפנים והשמות, על הדברים שעברו בדרך, על החלומות והתקוות, על אלה שמוצאים את עצמם פה בישראל מחוסרי כל, ועל אלה שנאבקים לקיים אורח חיים "נורמטיבי". אני מנסה לשים את מקרי הפשיעה החריגים שממלאים את כותרות העיתונים- בתוך קונטקסט חברתי רחב יותר.

אני מדברת בעיקר עם נשים, ששואלות אם אני לא מפחדת להסתובב באזור התחנה המרכזית בימים אלה. ימים שבהם פרסום על מקרה אונס רודף פרסום קודם. ימים שבהם ההתלהמות התקשורתית חוגגת. היא עובדת היטב, לצערי, וזו רק דוגמא שמוכיחה זאת. אני תוהה למה אני לא מנהלת איתן, עם חברותיי, שכנותיי וקרובות משפחתי המודאגות, את אותה שיחה על בני אדם באופן כללי. שהרי מקרי אונס מתרחשים לצערי הרב, כמו עבירות אחרות, בכל חברה מדי יום. כשנערים ישראלים ביצעו אונס קבוצתי מזעזע בבת כיתתם, לא הייתי צריכה לנהל שיחה מרגיעה עם נשים אחרות ולצאת להגנתם של בני נוער ישראלים באשר הם. לא הייתי צריכה לספר ש"אני מכירה דווקא כמה בני נוער. את יודעת, חלקם מגיעים מרקע קשה יותר וזה יכול לגרור אותם לאלימות ופשע, אבל בסך הכול אנשים, כמוני כמוך". לא זכור לי שמישהי שאלה אותי אם אני לא מפחדת להסתובב באזורי בילוי של בני נוער. והנה היום, כשהתקשורת מדווחת לנו על מקרים בהם מעורבים "זרים", הדברים נראים פתאום שחור ולבן. תרתי משמע.

אני לא באמת מיתממת. אני יודעת שאוכלוסייה זרה, בעלת תרבות שונה, ובמיוחד בעלת גוון עור כהה, מהווה איום. השונה, ולא משנה מי הוא, תמיד יותר מפחיד. אנחנו צריכים לשים את האצבע המאשימה על מישהו, כי אחרת קשה לשאת את החשש. אנחנו לא מסוגלים להכיל את המחשבה שבעצם לא בטוח בשום מקום בעיר הזו במאה אחוז, שלא לדבר על העולם כולו. נוח יותר לדעת שמה שמפחיד באמת, נמצא "שם", ב"דרום העיר", אצל ה"שחורים". ואם נמנע מלצעוד שם, ובמיוחד אם נצליח להרחיק אותם, אז יהיה פה בטוח.

אז זהו, שלא. התחושה שאם נרחיק את כל הפליטים אז יהיה פה בטוח היא אשליה. זו טעות בערך כמו לומר שאם נרחיק את כל הגברים אז יהיה פה בטוח. המצוקה שקיימת בשכונות דרום תל אביב היא אמיתית עם ובלי קשר למקרי האונס שפורסמו לאחרונה בתקשורת. שכונות הסובלות מהזנחה מזה שנים מתקשות, באופן טבעי, לקלוט אליהן אוכלוסיית פליטים ומבקשי מקלט שהנה מוחלשת ומחוסרת זכויות. הפתרון חייב להגיע בדמות מדיניות ממשלתית שתהיה הוגנת כלפי תושבי השכונות וכלפי הפליטים ומבקשי המקלט כאחד. אבל עד אז, ובמיוחד בימים בהם ההסתה כנגד זרים ניזונה מאמירותיהם של נבחרי ציבור ומפרסומים תקשורתיים, חשוב שניזהר משנאה, התלהמות ודעות קדומות. חשוב שלא ניתן לפחדים שלנו, מוצדקים ככל שיהיו, לסנוור את ענינו מלראות את התמונה הרחבה. אחוזי הפשיעה בקרב האוכלוסייה הזרה בעיר, אינם גבוהים יותר מאחוזי הפשיעה בקרב האוכלוסייה הישראלית כולה. וגם אם נדמה לנו אחרת, אנחנו מוכרחים לבדוק את העובדות.

ליאור בירגר היא עובדת סוציאלית בעמותת א.ס.ף

מודעות פרסומת

2 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

2 תגובות ל-“מציאות ב"שחור ולבן"

  1. "…המצוקה שקיימת בשכונות דרום תל אביב היא אמיתית…"
    והזרים מעצימים אותה

  2. samuel

    יאללה את מדברת על אנשים ממדינת אויב,בירת הברחות הנשק והטרור—אין להם מקום במדינת ישראל,הכנופיות של הפשע המאורגן הערבי ישראלי השתלטו עליהם לגמרי והמצב מחמיר. על כל הסודנים לחזור לארצם ולבנות אותה ובהצלחה ומהר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s