לרכך להם את המציאות

״בחורף הראשון שהגיעו הנה מבקשי מקלט, סביב 2007 או 2008, מילאתי שקית של בגדים ישנים של הבת שלי שהייתה אז בת 7 ונסעתי לתחנה המרכזית. עצרתי את האוטו בצד הכביש כדי לשאול איפה יש מקלט באזור. לפני שהספקתי להגיד משהו, התאגדו סביב האוטו שלי המוני בני אדם במצוקה וחטפו את כל מה שרק היה לי לתת. ראיתי גברים לוקחים צעצועים של ילדים ובגדים במידות של תינוקות. זו הייתה בשבילי חוויה מאד טראומתית. מבחינתי, חוויתי מאסות של אנשים שחורים שעטו לעברי, הרגשתי מותקפת ולקח לי הרבה זמן לעכל את מה שקרה שם. רק אחרי כמה שבועות, התחלתי לשאול את עצמי למה שגבר בן 30 יתנפל על בגד של תינוק למרות שאין לו ילדים. הבנתי שההתפרצות הזאת, שהתפרשה אצלי כאלימה, מעידה על עוצמת המצוקה ועל אזלת היד שלהם.

לאט לאט, ככל שקראתי והתעניינתי יותר, התחילה להתפתח אצלי בושה גדולה מאד. בתור מי שאוהבת כל כך את ישראל, את השפה ואת התרבות שלנו, בתור מי שמאמינה בכל ליבה בערכי הישראליות הישנה, אני מוצאת את עצמי שוב ושוב קוראת ומתביישת. סבא וסבתא שלי נכנסו לישראל כ״מסתננים״ דרך לבנון בתקופת המנדט הבריטי. הם נכנסו עם תעודות מזויפות וככה הצילו את החיים שלהם. אם היו נשארים בגרמניה, הם לא היו שורדים. אני פשוט יודעת מהאנשים הכי קרובים אליי איך זה נראה כשמגיעים למצבי הקיצון הללו.

תמונה״כמו להיות בקשר עם הבן של השכנים״, אביבה לוינסון. 
צילום: תומר פולטין

החלטתי להתנדב והתחלתי לחפש מקום. חיפשתי התנדבות עם ילדים בשעות אחר הצהריים ואז שמעתי על א.ס.ף. כשסיפרו לי על המועדון חשבתי שזה לא יתאים לי. יש לי ילדים בגיל הזה, ולפי מה שהיכרתי, הם בדרך כלל לא רוצים מבוגרים באזור. לא הבנתי מה בכלל הכוונה ב״מועדון״. כשבאתי בפעם הראשונה מיד התאהבתי במקום ומשם כבר צללנו למסע שנמשך עד היום. כששואלים אותי מה זה המועדון הזה אני אומרת שזה יותר כמו להיות בקשר עם הבן של השכנים כשהם לא בבית, או כשהם צריכים עזרה. אתה נותן לו אוכל, לפעמים אתה עוזר לו בשיעורים, ולפעמים משחק או מדבר איתו. זה מאד פשוט, וזה מה שיפה בזה. המועדון הזה מתבסס על הקשר האנושי הכי בסיסי. אנחנו רק חבורה של מבוגרים מיטיבים שנמצאים שם בשבילם במרחב שהוא קבוע, שמשמש להם כתובת. הם חסרי אונים במדינה הזאת, ואנחנו כאן בשביל להקשיב להם, להיות להם לחברה ולעזור במה שאפשר. כמו בכל חברות בחיים, מגיע איזשהו רגע שאתה מבין שאתה מחוייב, שזה לכל החיים.

המועדון הזה הוא עוגן לחיים של הנערים הללו. הוא מרכך להם את המציאות. במבט ראשוני הם אמנם עושים רושם של ילדים ישראלים רגילים לחלוטין, אבל אז מבינים שהם חווים ילדות מורכבת מאד. רובם ככולם באים מרקע כלכלי ומשפחתי קשה מאד. הם מתמודדים עם חווית התאקלמות קלאסית של מהגרים, רק עם תוספת של חוסר תקווה לחיים. אין כמעט דבר אחד בחיים שלהם שהוא מאפיין רגיל של תקופת הנעורים. אלו ילדים בני 13-18, זו אמורה להיות התקופה הכי צבעונית, שמחה וחופשית בחייהם. לא אמורה להיות להם סיבה לדאגה בגיל הזה. אבל בחוויה שלהם – הם אלו שצריכים להחזיק את המשפחה, בין אם מבחינה כלכלית או פשוט כי הם היחידים ששולטים בשפה המקומית ומכירים את התרבות הישראלית. כשהם גדלים ומתבגרים, הם מגלים שהם חסרי מעמד ושיאלצו ללכת לכלא כשיגיעו לגיל 18.

המעט שאנחנו יכולים לעשות זה להיות שם בשבילם פעמיים בשבוע, להכין להם ארוחה חמה, לשחק איתם משחקים, להקשיב למה שיש להם להגיד ולנסות לייצר איתם תקווה.״

אביבה לוינסון הייתה עיתונאית ב״עכבר העיר״, ״טיים-אווט״, עיתון ״מעריב״ ועיתון ״הארץ״. לפני שמונה שנים היא יזמה את פסטיבל ״בתים מבפנים״ ומאז היא מנהלת אותו. מדובר בפסטיבל אורבני לאדריכלות ועיצוב שמתקיים בכל שנה בתל אביב ובירושלים במקביל לעוד 30 ערים ברחבי העולם. בשנתיים האחרונות, היא גם מתנדבת במועדון הנוער של א.ס.ף. 

Advertisements

תגובה אחת

מתויק תחת Uncategorized

תגובה אחת ל-“לרכך להם את המציאות

  1. חוה אורטמן

    מי רוצה לעשות פעילות בחולות, פעם בחודש או יותר, כ"א בתחומו? אם תפנו אלי אנסה לארגן זאת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s